לרגל יום המודעות לפינגווינים: ריאיון מאוקטובר 2018 על זוג פינגווינים זכרים בסידני, שמגדלים יחדיו גוזל שבקע מביצה שאימצו. השבוע נחשף המין של הגוזל – נקבה

נעם לויתן

סוון ומג'יק, שני פינגווינים זכרים באקווריום בסידני, מנהלים זוגיות כבר כמה חודשים ומאוקטובר 2018 הם הורים גאים לגוזל קטן, שאותו הם יאכילו עשר פעמים ביום במשך כמה שבועות. שני הזכרים התחילו להתקרב זה לזה לפני כמה חודשים, הם הסתובבו יחדיו ויצאו לשחייה משותפת. לקראת עונת החיזור הם גם הביאו זה לזה חלוקי אבן – המקבילה של טבעת – וכשהתחילה עונת החיזור בנו יחדיו קן מחלוקים. הקן שלהם הוא הגדול ביותר במושבה.

צוות המטפלים הביא לזוג הגאה ביצת דמה, כדי שיוכלו לדגור על משהו כמו הזוגות ההטרוסקסואלים סביבם. לאחר שהמטפלים ראו שהזוג דוגר על הביצה המזויפת במסירות רבה, הם הביאו להם ביצה אמיתית מזוג שהטיל שתי ביצים, ביצה שגם כך הייתה מתה ולא בוקעת. סוון ומג'יק דגרו על הביצה האמיתית וב-19 באוקטובר בקע ממנה גוזל בריא ושלם. כשלושה חודשים לאחר הבקיעה, כשהגוזל גדל והתחזק, עשו לו בדיקת DNA כדי לבדוק את מינו. עתה מתברר שהגוזל, סוונג'יק, הוא היא. סוון ומג'יק הם הורים גאים לנקבת פינגווין.

מקרה זה הוא לא התיאור הראשון של זוגיות פינגווינית גאה בגני חיות, וגם לא הזוגיות הראשונה שבה לזוג גאה בקעו צאצאים מאומצים.

קראו עוד

חלק גדול מהגנים האחראים על בניית נוצות הציפורים קיימים כמעט בכל בעלי החוליות. כן, הם מסתתרים אפילו בתוכנו

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

אוח מצוי (מימין). צילום: John Haslam, CC-BY. תמונה משמאל: © אוהד חורי.

במהלך השנים האחרונות עברו הדינוזאורים שינוי מהותי. כלומר, הדינוזאורים כמובן לא השתנו – אבל אנו רואים אותם בצורה אחרת. אם פעם חשבנו עליהם כעל לטאות מפלצתיות בעלות "דם קר" (טמפרטורת גוף התלויה בסביבה) ועור קשקשי, היום אנו יודעים שלרבים מהם היו נוצות, וגם ש"הדם הקר" כבר אינו בקונצזוס. מעטֶה רך (ואולי אף צבעוני?) של נוצות חמימות בהחלט משנה את הדימוי הקר והמפחיד של הדינוזאורים, ולא כולם מרוצים מכך (הבמאי של הסרט החדש בסדרת "פארק היורה", למשל, כבר הודיע בטוויטר שבסרט שלו לא יהיו נוצות).

אך העובדה נותרת בעינה – נוצות התגלו ביצורים שחיו עשרות מיליוני שנים לפני הופעת הציפורים, ולפחות חלקם בבירור לא יכלו לעוף (תארו לעצמכם את הטי-רקס מנסה להתרומם מהקרקע בעזרת גפיו הקדמיות הקצרצרות). עובדה זו מעלה את השאלות – עד כמה קדומות הנוצות? ועד כמה קדום המנגנון שאחראי על יצירתן?
קראו עוד

האם זכרי ציפור הסוכי משתמשים באשליה אופטית כדי להיראות גדולים ומרשימים יותר?

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

זכר סוכי בפתח סוכתו. צילום: sunphlo, CC-BY-NC-ND.

הסוּכּי היא ציפור שיר החיה באוסטרליה ובפפואה גיניאה החדשה. מצגי החיזור של זכרי הסוכי הם מהמרשימים ביותר בעולם החי. לא מדובר בציפורים גדולות או צבעוניות במיוחד, ואין להן ריקוד אופייני מלהיב או שירה מיוחדת. לא, כאשר זכר הסוכי מנסה להשיג לעצמו שידוך, הוא מסתמך על תכונה אחת לחלוטין: כישרון הבנייה והקישוט שלו. ציפורים אלו בונות מבנים מיוחדים שכל תכליתם היא להרשים את הנקבות. המבנים יכולים להיות בצורת סוכה (מכאן השם) או מעין שׂדֵרָה נטולת-גג, והם מסתיימים בחצר מקושטת, מרוצפת באבנים ובפריטים צבעוניים שונים, שבה הזכר מפגין את מצגי החיזור שלו. לכל אחד ממיני הסוכי מבנה המאפיין אותו, ונראה כי הנקבות מעדיפות להזדווג עם הזכרים שהקימו את המבנה המעוצב והמקושט ביותר.
קראו עוד

גוזל ציפור האוביל דואג לעצמו לתנאי מחיה אידאליים בקן הפונדקאי: הוא הורג את שכניו

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

קרסי המקור של גוזל אוביל. צילום מתוך: Biol. Lett. 8, 241-244 (2011), CC-BY.

במחילה באדמה גוזל קטן בוקע מביצתו אל תוך חושך מוחלט. הוא לא יודע זאת, אך הוא אינו הגוזל הראשון המאכלס את הקן התת-קרקעי: גוזל גדול יותר, שבקע זמן מה לפניו, מחכה לו באפלה. הגוזל הגדול הוא רוצח המצויד בשני קרסים אימתניים שבולטים ממקורו. כעבור דקות הוא נכנס לפעולה: בחסות האפלה הוא מתביית על הגוזל הקטן, ובתנועות הנראות לא אופייניות לגוזל קירח הנראה כה חסר ישע הוא תופס את קורבנו, פותח וסוגר את מקורו מטיל האימה על הגוף הקטן ומטלטל אותו.

את תרחיש האימה הזה צילמו, בצבעי השחור-לבן של מצלמת תת-אדום, קלייר ספוטיזווד (Spottiswoode) מאוניברסיטת קיימברידג' באנגליה וירוּן קוֹרפאר (Koorevar) מ-E.C.O. Logisch בהולנד. בסרטון נראה גוזל של שרקרק זעיר (Merops pusillus, גם "שרקרק קטן") המותקף על ידי אחיו החורג – גוזל של אוביל (Indicator indicator): קראו עוד

מגלנים קדומים נאבקים באמצעות כנפיהם. איור: Nicholas Longrich/Yale University.

עצמות מאובנות של מגלנים מצביעות על כך שעופות אלה השתמשו בכנפיהם כדי לחבוט ביריבם

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

בשנת 1977, סטורס אולסון (Olson) מהמוזאון לטבע בוושינגטון מצא כמה עצמות כנף של מַגְלָן – עוף מים – במערה בג'מייקה. במבט ראשון העצמות נראו מעוותות: המטאקרפוס – "עצמות המסרק" שבכף היד, שאצל העופות מאוחות לכדי עצם אחת – היתה גדולה בהרבה מהמקובל אצל עופות דומים, חלולה ובעלת דופן עבה, וצורתה מעוקלת. גם עצמות הגומד, החישור ושורש כף היד נראו שונות. ככל הנראה, חשב אולסון, סבלה הציפור מבעיה התפתחותית כלשהי. אך עצמות כנף נוספות שנתגלו, בעלות אותה צורה, הוכיחו שטעה. המוזרות אינן סימן של בעיה, אלא העידו לדעתו על התאמה מיוחדת של ציפור זו. איזו התאמה? במאמר שהתפרסם במגזין Proceedings of the Royal Society B, מציעים אולסון ועמיתו ניקולס לונגריץ' (Longrich) תשובה מעניינת במיוחד.
קראו עוד

עורבי מִזְרָע מראים מקוריות ויכולת לפתור בעיות

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

עורב מזרע במעוף. צילום: John Haslam, CC-BY.

שימוש בכלים נחשב פעם ליכולת השמורה לאדם בלבד, אך זה עשרות שנים ידוע כי יש בעלי-חיים אחרים – ובראש ובראשונה שימפנזים – המסוגלים גם הם לנצל ענפים, עלים, אבנים ועוד כדי להשיג מזון או מים, או במהלך קרבות בתוך הקבוצה. בשנים האחרונות הצטרפו לרשימה גם בעלי חיים ממחלקה שונה לגמרי, ומפתיעה למדי – עופות, וליתר דיוק, עורבים. מינים שונים של עורבים נצפו בטבע כשהם משתמשים בכלים, וניסויים הראו כי הם מסוגלים לפתור בעיות הדורשות שימוש בכלים.
קראו עוד

טפילות חברתית אינה אלא הסתגלות אבולוציונית

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

השכנים אינם טובים בעיני.

איך אשב פה, אֵם לעשרים ארנבות,

עם קוקייה מפקירה הבנים?

כל בניה גדלו בקִנים זרים,

כולם עזובים, כולם מופקרים.

מה לקח ילמדו מכך ילדַי?

— הארנבת עולבת בקוקייה, מתוך "דירה להשכיר" של לאה גולדברג, ספריית פועלים, 1959.

קוקייה מצויצת. מתוך ויקימדיה.

כשאנחנו חושבים על טפילים אנו חושבים לרוב על בעלי חיים קטנים, נבזיים, החיים על ובתוך גופם של בעלי חיים גדולים יותר וניזונים מהם. אך ישנה גם טפילות אחרת, שבה הטפילים לא מנצלים את גופם של הפונדקאים שלהם, אלא את מִנהגיהם החברתיים – ובכך מבטיחים לעצמם או לצאצאיהם מזון והגנה. טפילים חברתיים הם רמאים מומחים, והדוגמה המוכרת ביותר היא, כמובן, הקוקייה. כפי שמתלוננת הארנבת, רבים ממיני הקוקייה (אם כי לא כולם) אינם טורחים לבנות קן ולגדל את גוזליהם בעצמם, אלא מטילים את ביציהם בקִנים של ציפורים אחרות, וסומכים עליהן שיגדלו את הגוזל. בארץ נוהגות הקוקיות להגניב את ביציהן לקנים של עורבים אפורים. אבל הקוקיות, למרות היותן הטפילות החברתיות המפורסמות ביותר, בהחלט אינן היחידות. מינים שונים של בעלי כנף, ובהם האינדיקטור (אוֹבִיל, Indicator), ציפור הבקר (cowbird ,Molothrus) ואפילו מין של ברווז, ראויים אף הם לנזיפתה של הארנבת. וכמו שנראה בהמשך, המנהג הזה אינו מוגבל לציפורים בלבד.
קראו עוד

נוצות צבעוניות של תוכים עמידות יותר בפני חיידקים המעכלים אותן

נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו

דנה אינטרנשיונל לבושה בשמלת הנוצות ("התוכי") שעיצב ז'אן פול גוטייה. צילום: EBU

ציפורים רבות מושכות את עינינו בשלל הצבעים של כסות הנוצות שעל גופן. הצבעים הבוהקים משמשים לתקשורת בין הציפורים ולרוב מבדילים בין זכרים ונקבות ובין צעירים לבוגרים. במרבית העופות מקור הצבעים האדומים, הכתומים והצהובים הוא בפיגמנטים המצויים במזונם ומכונים קָרוֹטֶנוֹאידים. עקב כך מעטה הנוצות הרבגוני מאפשר לזכרים הניזונים היטב להפגין לא רק כמה הם מרהיבים, אלא עד כמה הם בריאים וכשירים. דוגמה מפורסמת להשפעת המזון על צבע הנוצות היא הפלמינגו שבשבי צבעו לבן, לרוב, אך בטבע צבעו ורוד בוהק בזכות פירוק של בטא-קרוטן המצוי בסרטנים ובאצות שהפלמינגו אוכל.
קראו עוד

שפמנונים קופצים אל החוף כדי לצוד יונים

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

שמפנון (Silurus glanis). מתוך ויקימדיה.

תארו לעצמכם שאתם דג. לא סתם דג – שֹפמנוּן, דג גדול למדי, באורך מטר עד מטר וחצי. בנחל שבו אתם חיים ישנם עוד שפמנונים רבים, אולי קצת יותר מדי, כי קשה לכם, בזמן האחרון, למצוא את הטרף האהוב עליכם – דגים קטנים או סרטנים. יש, עם זאת, בעלי חיים אחרים שמגיעים אל הנחל, או לפחות אל המים הרדודים שלחופו – יונים. הן נוהגות להתקבץ על אי קטן בנחל ולהתרחץ במימיו. אם רק הייתם יכולים לקפוץ מהמים ולהגיע אליהן…

נראה שכמה שפמנונים אירופים (Silurus glanis) בעלי יוזמה למדו לעשות בדיוק את זה קראו עוד