זימון תולעים, כמו ב"חולית"

תושבי כוכב הלכת הדמיוני אראקיס מזמנים תולעי ענק בעזרת מכשיר היוצר רעידות חזקות. גם בעולם האמיתי בני אדם מזמנים כך תולעים

נעם לויתן

עקלתון החולות של אראקיס לצד האדם שזימן אותו, אומנות מעריצים (פאנארט) של "חולית". איור: Astronimation, CC BY 3.0, via YouTube

ייתכן שהסצנה הזו מוכרת לכם: אדם שנושא ציוד מיוחד מחפש נקודה מתאימה בקרקע כדי לתקוע בה יתד. כשהוא מוצא את הנקודה הוא נועץ בה מוט קצר ומחודד בקצהו, וחובט בגוף המוט. טפיחותיו מרעידות את האדמה ומזעיקות אל פני השטח תולעים גדולות.

ברומן המדע הבדיוני המופתי של פרנק הרברט, "חולית", התולעים שנמשכות לרעידות שיוצר הטפחן הן תולעי חול ענקיות (שֵׁייח-חוּלוּד, או "עקלתוני החולות" על פי התרגום של עמנואל לוטם). אורכן מאות מטרים, והדררים (Fremen) – נוודי המדבר החיים באראקיס, בחולית – שזימנו אותן רוכבים עליהן. בכדור הארץ הרעידות לא מזמנות תולעי חול דמיוניות, אלא שִׁלְשׁוּלִים, ששמם העממי הוא "תולעי אדמה".

הנוהמים לתולעים

בני אדם מנצלים את ההתנהגות המוזרה הזאת של השלשולים זה דורות רבים: בדרום מזרח ארצות הברית, ובעיקר ב"ידית המחבת של פלורידה" (Florida panhandle) – באזור צפון מערב המדינה, מקסימים תולעים יותר ממאה שנה, כדי למכור אותן כפתיונות.

תעשיית זימון התולעים הגיעה לשיאה בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת כשמאות משפחות יצאו ליער הלאומי אפלצ'יקולה בפלורידה, וצדו מיליוני שלשולים מקומיים מהמין הוורוד, הגדול, השמן Diplocardia mississippiensis. למרבה מזלם של השלשולים שיטת ציד התולעים, שנראית כמו קסם, משכה את תשומת לב התקשורת. בעקבות זאת שירות היערות של ארצות הברית, שחשש בצדק מפגיעה באוכלוסיית מין השלשולים המקומי, החל לפקח על הציד, ולאפשר רק לאנשים בעלי היתר שנתי לזמן תולעים בתחומי היער.

הצורך ברכישת היתר והעלייה בשימוש בפתיונות מלאכותיים צימצמו מאוד את כמות האנשים שמקסימים תולעים באופן מסחרי, אך בעיירה סוֹפּצ'וֹפּי, הממוקמת בלב יער אפלצ'יקולה, עוד ניתן למצוא כמה אנשים ששומרים על הגחלת ומפיקים את עיקר הכנסתם ממכירת כמויות של שלשולים שזימנו. כמו כן, מאז שנת 2000, מתקיים בעיירה פסטיבל זימון תולעים בכל שנה, בשבת השנייה של חודש אפריל, פרט לכשיש מגפה עולמית. הפסטיבל כולל הדגמה של זימון תולעים, ותחרות הקסמת תולעים לילדים בני 12 ומטה.

תהליך הזימון מתחיל בנעיצת יתד עץ (stob) באדמה, בסיוע כמה מכות נמרצות מפיסת ברזל ארוכה ושטוחה שצייד השלשולים הביא איתו. לאחר מכן הוא כורע על ברכיו, אוחז בפיסת הברזל – המכונה "ברזל הרעשה" (rooping iron) – בשני קצותיה, ומשפשף באמצעותה את הקצה העליון של היתד בקצב אחיד. השפשוף מפיק קול נהמה (grunt) חזק ומשונה, שדומה לקרקורי קרפדה מכאנית גדולה, ושבגללו שיטת הקסמת התולעים הזו קרויה worm grunting, "נהמות תולעים" בתרגום חופשי מאוד.

הנהמות המהדהדות מלוות ברעידות חזקות החודרות לאדמה, שהן המפתח לזימון תולעים. התנודות האלו מועברות דרך הקרקע ומי שעומד אפילו במרחק של כמה מטרים מהיתד יחוש כיצד הן מרטיטות את נעליו ואת רגליו עם כל שפשוף. השלשולים החיים בקרקע מגיבים לרעידות אלו עם המקבילה התולעית של ריצה פראית אל עבר פני השטח, ומאות מהם מגיחים מתוך האדמה אף במרחק של 12 מטרים מהנוהם לתולעים.

סוד הקסם

התולעים של "חולית" נמשכות לרעידות מאחר שהן דומות לתנודות שמייצר טרף הצועד על החול. אולם השלשולים של פלורידה אינם טורפי ענק, מדוע הם עולים לפני הקרקע כשהאדמה רועדת, נוטשים את מחילותיהם הבטוחות כאילו שמעו את נגינתו של החלילן מהמלין, ומסתכנים בהתייבשות ובטריפה?

במשך שנים רבות רבים ממזמני התולעים האמינו שהתולעים עולות לפני האדמה מאחר שהרעידות של זימון התולעים מחקות את קול המון טיפות המים של הגשם. על פי השערה זו טפיחת הטיפות על האדמה בעת גשם כבד גורמת לשלשולים לברוח אל פני השטח, כדי להימנע מטביעה. עם זאת, שלשולים נושמים דרך העור וזקוקים ללחות כדי לנשום. הם יכולים לשרוד במים במשך שעות או אפילו ימים כך שלא סביר שקצת גשם הוא שיגרום להם להגיח במהירות מתוך האדמה. ב-2008, בעת שביקר בסופצ'ופי לקראת פסטיבל זימון התולעים, הפריך קנת' קטאניה (Catania) מאוניברסיטת ונדרבילט בארצות הברית את רעיון הגשם.

כדי לבדוק כיצד התולעים Diplocardia mississippiensis מגיבות לגשם ערך קטאניה סדרה של ניסויים. בין היתר הוא הקים שלוש זירות גדולות, מילא אותן באדמה, העביר אל כל אחת מהן 300 שלשולים והמתין לסופות גשמים. תחת גשם כבד, ורק לאחר לפחות 25 דקות, צצו בכל זירה שתי תולעים. האחרות נותרו באדמה. כשהניסויים הסתיימו האדמה הייתה ספוגה לגמרי במים, שגם נקוו על פני השטח. למרות זאת שלשולים שנותרו קבורים בתוכה גם ל-24 שעות היו בריאים ולא הראו סימני מצוקה. נוסף על כך, במהלך הסופות, לא נצפו תולעים שהגיחו מהאדמה מחוץ לזירות, בשטחו של היער הלאומי אפלצ'יקולה. אם כך הגשם לא מפריע לתולעים, אף אם הוא לאדמה חודר.

השערה אחרת לסיבה בגינה הקסמת תולעים פועלת מופיעה בספרו האחרון של צ'רלס דרווין (Darwin), שהיה גם הפופולרי ביותר מבין ספריו. הספר עם השם הקליט "The Formation of Vegetable Mould Through the Action of Worms", פורסם ב-1881, כשישה חודשים לפני מותו של דרווין, וסיכם 40 שנה של מחקר שלשולים. דרווין כתב בו, "פעמים רבות נטען שאם חובטים באדמה או גורמים לה לרעוד בדרך אחרת, תולעים מאמינות שרודפת אחריהן חפרפת ועוזבות את המחילות שלהן". קטאניה סבר שזה ההסבר הנכון, ויצא לבחון גם אותו.

גארי רבל, מקסים תולעים מהעיירה סוֹפּצ'וֹפּי, מציג את שלל השלשולים (Diplocardia mississippiensis) שזימן. צילום: Kenneth Catania, Vanderbilt University, via National Science Foundation

הוא גייס לעזרתו זוג מזמני תולעים אומנים מסופצ'ופי, גארי ואודרי רבל (Revell), שהראו לו שבאזורים ביער שמועדפים על ידי הנוהמים לתולעים יש עדויות לפעילות של חפרפרות. כלומר, השלשולים והחפרפרות שטורפות אותם חיים באותם שטחים. החפרפרות, מהמין המקומי חפרפת מזרחית (Scalopus aquaticus) הן מין החפרפרות היחיד שחי בתחומי היער. כמו כן, בניגוד לשלשולים רבים שהם מינים פולשים שהובאו לארצות הברית מאירופה, Diplocardia mississippiensis הוא מין מקומי, שהתפתח במקביל לטורפת שלו והם השפיעו זה על האבולוציה של זה (קו אבולוציה). חפיפה זו הופכת את יער אפלצ'יקולה למקום אידיאלי לחקר ההשערה ששלשולים עולים אל פני השטח בעת זימון מאחר שהם מזהים את רעידות הזימון כרעידות חפרפרת.

קטאניה שחרר חפרפרת אחת בכל אחת משתי זירות גדולות מלאות באדמה ובתולעים. תוך כמה שניות החלו שלשולים לצוץ בבהלה על פני השטח, זוחלים במהירות כדי לברוח ממסלולן של החפרפרות החופרות, שלא עולות לפני האדמה כדי לצוד. כ-30 אחוזים מהתולעים הגיחו מהאדמה במהלך הניסוי שנמשך כשעה. גם הקלטה של הרעידות המיוצרות על ידי חפרפרת בטבע וניגונה לתוך האדמה הבריחה את התולעים אל פני השטח.

כאשר קטאניה הקליט את הרעידות שמזמני תולעים מיומנים כמו הזוג רבל מייצרים, והשווה אותן לרעידות החפרפרת המוקלטות, הוא גילה חפיפה גדולה של התדרים שלהן: מזמני התולעים אכן מחקים רעידות חפרפרת. השלשולים חשים ברעידות, נסים אל פני האדמה מפני חפרפרת מפלצית דמיונית ונלכדים על ידי בני האדם שהטעו אותם.

אויבים נדירים

חפרפת מזרחית (Scalopus aquaticus) מציגה לראווה את רגליה הקדמיות המתמחות בחפירה. צילום: Kenneth Catania, Vanderbilt University, via National Science Foundation

העלייה לפני השטח מסוכנת לתולעים, והתחפרות חזרה באדמה היא משימה קשה שדורשת זמן. לאחר שהן מגיחות מהאדמה מאימת החפרפרות הן מאטות את הקצב וזוחלות במשך כעשר דקות כדי להתרחק מהנקודה שהגיחו ממנה. אז הן מתחילות להתחפר מחדש, תהליך שיכול להסתיים תוך עשר דקות באדמה לחה, אך גם עלול להימשך יותר משעה. במשך כל הזמן הזה התולעים נמצאות בסכנה לא רק מבני אדם, אלא גם מטורפים כגון נמלים, נחשים, תולעים, חיפושיות ועופות. אם איתרע מזלן והן מגיחות בשמש ישירה, כשמזג האוויר חם ויבש, הן גם עלולות למות מהתייבשות.

למרות כל הסכנות האלו והמחיר שגובה יציאה אל פני השטח השלשולים ממשיכים לעשות זאת. הסיבה לכך היא ככל הנראה תופעה שהביולוג האבולוציוני ריצ'רד דוקינס (Dawkins) מכנה "אפקט האויב הנדיר", שבה טורפים מנצלים התנהגות שלרוב מועילה לטרף. החפרפרות המזרחיות צדות ביום ובלילה במהלך כל השנה, ומסוגלות לאכול בכל יום שלשולים כמשקל גופן. חפרפרת בת מזל אחת יכולה לטרוף כ-23 שלשולים ביום, או בערך 42 גרם, כמות שיכולה להגיע ל-15 קילוגרם שלשולים בשנה, או כ-8,000 תולעים. מספר החפרפרות ביער אפלצ'יקולה עצום ולכן עדיף לשלשולים להמשיך ולברוח אל פני האדמה בכל פעם שהם חשים רעידה שעלולה להיות רעידת חפרפרת. החפרפרות לא רודפות אחר טרפן מעל פני השטח, והטורפים האחרים שאולי אורבים שם נדירים יותר ומסוכנים פחות לתולעים.

התכונה הזו של התולעים מנוצלת מבלי דעת לא רק על ידי בני אדם אלא גם על ידי בעלי חיים אחרים. עופות מסוימים וצבים מעוצים (Glyptemys insculpta) מזמנים תולעים על ידי הרעדה מכוונת של הקרקע עם כפות רגליהם.

בחלק מהמקומות בעולם זימון תולעים בשיטות שונות אף הפך לסוג של ספורט: מאז 1980 מתקיימת באנגליה "האליפות העולמית בהקסמת תולעים". השיא העולמי הנוכחי נקבע ב-2009 על ידי ילדה בת 10 בשם סופי סמית', שהצליחה לזמן 567 שלשולים אל פני האדמה תוך חצי שעה, באמצעות קלשון שנעצה באדמה, נענעה אותו והכתה בו עם מקל כדי לגרום לרעידות שהבהילו את התולעים.

תודה לינאי גורני על העזרה

עקבו אחרי גם ב:

פרופילים אישיים, לא רק על מדע

המאמרים המקוריים