הנחש המחבק בעל ארבע הרגליים
מאובן של נחש בעל ארבע רגליים חושף פרטים נוספים על המעבר מלטאות לנחשים
יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו
הנחש טטרפּוֹדוֹפיס בפעולה. איור: Julius T. Cstonyi.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ
הפסוק הזה, הלקוח מסיפור גן העדן, הוא ככל הנראה התיעוד המוקדם ביותר של הניסיון האנושי לספק הסבר לעובדה ברורה אך מפתיעה: לנחשים אין רגליים. מאוחר יותר, ובעיקר בעקבות ההבנה שבעלי חיים מתפתחים במהלך האבולוציה, נעשו נסיונות נוספים להסביר עובדה זו, ללא צורך בקללה אלוהית.
קראו עוד
שמונה לפני הספירה
מאובנים נדירים ביותר של תמנונים קדומים נמצאו בלבנון
נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו
מאובן שנתגלה בלבנון של Keuppia levante, אחד ממיני התמנונים שחיו לפני כ-95 מיליוני שנים. בתחתית התמונה אפשר להבחין בשתי קשוותיה של הקונכייה הפנימית המנוונת. הכתם השחור הוא דיו שדלף משק הדיו עם מותו של התמנון. צילום: Courtesy of Dirk Fuchs, currently Institute of Geological Sciences, Branch Palaeontology, FU Berlin
מאובנים – שרידי אורגניזמים עתיקים– יכולים להיווצר רק בתנאים מיוחדים, שלרוב אינם מתקיימים. אחד התנאים שיכולים לסייע ליצירת מאובנים הוא נוכחות חלקי גוף קשים, כגון עצמות או קונכיות, ביצור המתאבן וכן הגנה מטריפה של הפגר ופירוקו. מאובנים נדירים עוד יותר הם מאובנים שבהם השתמרו רקמות רכות. לפעמים אורגניזם ללא חלקי גוף קשים מותיר בסלע דפוס, חותם, של גופו, אך לעתים נדירות ביותר רקמות הגוף הרכות נשמרות לאחר שהוחלפו במינרלים. מאובנים מסוג נדיר זה התגלו לאחרונה על ידי דירק פוּקס (Fuchs) מהאוניברסיטה החופשית של ברלין ועמיתיו, בסלעי גיר בלבנון, באתר הממוקם במרחק של כ-45 ק"מ מבֵּיירוּת ו-15 ק"מ מגְ'בֵּייל. המאובנים הם של שלושה מיני תְמָנוּנִים שחיו לפני כ-95 מיליוני שנים. הממצא פורסם בכתב העת המדעי Palaeontology.
תמנונים הם רכיכות וכמעט אין בהם חלקי גוף קשים. כאשר תמנון מת רקמותיו הרכות נרקבות במהירות ולרוב לא נותר ממנו זכר. כך, אף על פי שמיני התמנונים מגוונים ביותר ושקיימים היום יותר מ-300 מינים שונים שלהם, עד עתה היה ידוע רק על מין תמנון קדום מאובן יחיד. למרבה המזל קראו עוד
קטעי מעבר (חלק ד' ואחרון)
סיכום
כשמביטים בכל צורות המעבר שתוארו, חשוב לזכור כי אף על פי שהן מייצגות שלבי ביניים בהתפתחות החיות המוכרות לנו כיום – עופות, דו-חיים ועוד – אין זה אומר כי המעבר מתרחש באופן קווי, כשכל פעם מין-ביולוגי אחד מחליף מין-ביולוגי אחר. אחרי הכל, אם זה היה המצב, הדגים היו נעלמים עם הופעת הטטרפודים ולא הופכים לחולייתנים הכי נפוצים על פני כדור הארץ (להשוואה, רק כ-10% מהחולייתנים הם יונקים). העץ האבולוציוני הוא מסועף: מינים רבים הנמצאים ברשומות המאובנים מייצגים "מבוי סתום" שנכחד, אך יש בו מאפיינים המייצגים תכונות של ענפים, שושלות נוספות, שכן שרדו.
קראו עוד
קטעי מעבר (חלק ג') – מהיבשה למים
השיבה הַמַּיְמָה
קבוצות שונות של בעלי חיים יבשתיים שבוּ במהלך האבולוציה לחיים במים: זוחלים כאיכטיוזאור (Ichthyosaurus, "לטאת דג", זוחל ימי קדום דמוי דולפין), צבים ותנינים; עופות כפינגווינים; ויונקים כלוטרות, כלבי ים וניבתנים. מבין היונקים השיבה המוחלטת ביותר היא של התחשים ("פָּרות ים") למיניהם, ושל הלוויתנאים (הלוויתנים והדולפינים השונים) השוחים בעזרת זנב אופקי דמוי סנפיר ושגפיהם הקדמיים דומים גם הם לסנפירים, בעוד מרגליהם האחוריות לא נותר כל זכר חיצוני.
הלוויתנים המוקדמים חיו בתקופת האיאוקן (לפני 34-55 מיליוני שנים) והיו להם צורות מגוונות. מעברם מהיבשה לים מתועד היטב במאובני משפחות לוויתנים שונות. על פי המאובנים אפשר לראות כי הלוויתנים העתיקים ביותר נראו כחיות יבשתיות לכל דבר, בעוד אלו שחיו בסוף התקופה כבר נראו כלוויתנים המוכרים לנו כיום. המאובן הקדום ביותר שזוהה כשייך לשושלת הלוויתנים, מלפני כ-50 מיליוני שנים, נמצא בפקיסטן בשנת 1979 על-ידי פיל גינגריץ' (Gingerich) מאוניברסיטת מישיגן ועמיתיו. המאובן, הקרוי פקיצטוס (Pakicetus, "לוויתן פקיסטני") לכבוד המדינה שבה נמצא, הוגדר כלוויתן מאחר שבגולגלתו קיימים מאפיינים, בפרט בעצמות האוזן התיכונה והפנימית, שייחודיים ללוויתנאים. על פי סוג הסלעים שבהם התגלה המאובן, לוויתן זה לא חי בים אלא באזורי נחלים רדודים. ממצאים מאוחרים יותר חשפו עוד פרטים על פקיצטוס, טורף בגודל של תן בעל עצמות עבות וכבדות בדומה לעצמותיו של ההיפופוטם, שסייעו לו ככל הנראה להישאר מתחת למים ולצעוד על הקרקעית.
קראו עוד
קטעי מעבר (חלק ב') – לאוויר
לחלק הראשון על המעבר מהים ליבשה.
התהדרות בנוצות
התיאוריות הקושרות בין דינוזאורים, ובעיקר בין סוג מסוים של דינוזאורים, התרופודים (Theropods, "רגל של חיה"), ובין העופות בני זמננו הועלו עוד בזמנו של דרווין. הנציג המוכר ביותר של התרופודים הוא הטירנוזאור רֶקס (כוכב הסרט "פארק היורה"), ולא בדיוק משהו שמזכיר את התוכי שלכם, אבל כבר במבנה גופו אפשר למצוא כמה מרכיבים המשותפים לו ולצאצאיו הרחוקים: עמידה על שתי רגליים שלהן שלוש אצבעות המופנות קדימה, צוואר בצורת האות S ועוד.
ב-1861, שנתיים בלבד לאחר פרסום מוצא המינים, התגלה בדרום גרמניה אחד המאובנים המפורסמים ביותר מאז ומעולם – הארכיאופטריקס (Archaeopteryx), שפירוש שמו "כנף קדומה", או "נוצה קדומה". המאובן התגלה באזור עשיר במאובנים שהשתמרו היטב. אזורים כאלו קרויים לאגֶרשׁטָטֶן (lagerstätten). מאובן זה, מתקופת היוּרה המאוחרת (לפני 145-150 מיליוני שנים), השתמר בצורה מופלאה במשקעי אבן סיד, ובשנים שלאחר מכן נמצאו בסביבה עוד תשעה מאובנים מאותו מין. אורכו של הארכיאופטריקס היה כחצי מטר, ואפשר לראות בברור כי היה מכוסה נוצות. כמה מאפיינים בשלד שלו הזכירו דינוזאור יותר מאשר עוף, ומביניהם בלטו לעין כל השיניים בפיו וזנב-הזוחל הארוך שלו. מכל מקום, נוצות הארכיאופטריקס דומות מאוד לנוצותיהם של העופות המודרניים, ועצמותיו היו חלולות כמו עצמות העופות.
קראו עוד
קטעי מעבר (חלק א')
חקר המאובנים של העשורים האחרונים מגלה יותר מטפחיים על אודות התפתחות המינים-הביולוגיים, ועל המעברים שעשו מהמים ליבשה, ומשם לאוויר
נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו
אחד הרמזים שהובילו את צ'ארלס רוברט דרווין (Darwin) ואת אלפרד ראסל וולאס (Wallace) להציע את עקרון הברירה הטבעית כמנגנון להשתנות מינים-ביולוגיים, כלומר לשינוי אבולוציוני, היו ממצאי מאובנים. באוקטובר 1832, כתשעה חודשים לאחר תחילת מסעו של דרווין בביגל (HMS Beagle), עגנה הספינה בשפך נהר לה פלטה (Rio de la Plata), לימים בארגנטינה. דרווין גילה באזור זה כמה מיני יונקים מאובנים, כשאחד מהם היה של גליפטודון (Glyptodon, "שן חקוקה") – יונק קדמון הדומה לארמדיל ענק. העובדה כי מאובן זה (ומאובנים נוספים שמצא) מזכיר חיות השוכנות באותה סביבה, כגון הארמדיל, אך אינו זהה להן, עזרה לדרווין להבין כי מינים-ביולוגיים משתנים עם הזמן. זו רק דוגמה אחת, שממנה אפשר להבין כמה גדול הרושם שהמאובנים, וממצאים אחרים מאמריקה הדרומית, הותירו על דרווין. עד כדי כך גדול היה רושם זה, עד שהמשפט הראשון בספרו "מוצא המינים", שיצא לאור לראשונה לפני 150 שנה, מתאר את תרומתם של ממצאים אלה לפיתוח תורת האבולוציה שלו. גם באוטוביוגרפיה שלו דרווין חוזר ומתאר כיצד "במהלך המסע על ה"ביגל" התרשמתי עמוקות כשגיליתי בתצורות של אזור הפמפס מאובני בעלי חיים גדולים מכוסים בשריון המזכיר את זה של הארמדילים כיום" (תרגום: יקי מנשנפרויד, הוצאת רסלינג) . המאובנים אמנם השפיעו על דרווין ועל וולאס, אך יש לזכור כי שרידים של יצורים קדומים הם נדירים, מפני שמרבית היצורים שמתים אינם מתאבנים ומשתמרים.
קראו עוד
תיבת נעם - מחשבות ביולוגיות 