מצאה מין את מינה

באוכלוסיית אלבטרוסים באי באוקיינוס השקט נצפה אחוז גבוה מאוד של זוגות חד-מיניים. מה הסיבה לכך?

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

זוג אלבטרוסים מקנן. צילום: David Patte/USFWS.

התופעה של פרטים מאותו מין (זוויג) – שני זכרים או שתי נקבות – המקיימים יחסי מין ו/או מנהלים חיי זוגיות הדומים לאלו של זוגות זכר-ונקבה מאותו מין-ביולוגי, ידועה כבר שנים רבות. היא נמצאה אצל בעלי חיים רבים, בהם דגים, דבורים מסוימות, נחשים, כמה מיני עופות, עטלפים, קופים וכמובן בני אדם. היות שיחסים כאלו אינם מובילים להולדת ילדים (מלבד במקרה יוצא הדופן של שימוש בטכנולוגיות רפואיות חדשות יחסית אצל בני האדם), השאלה כיצד נטייה כזו התפתחה והשתמרה במהלך האבולוציה עודנה פתוחה, והוויכוח עליה נמשך. האם יכול להיות יתרון אבולוציוני למשיכה אל בני או בנות אותו מין?

ככל הנראה התשובה לכך שונה בבעלי חיים שונים. מחקר ארוך טווח שהתפרסם לאחרונה במגזין Proceedings of the Royal Society B שופך אור על מערכות יחסים חד מיניות מסוג מסוים: זוגות של נקבות אלבטרוסים באי לייזאן (Laysan) שבאוקיינוס השקט.

האלבטרוס הוא עוף ים גדול במיוחד, שמוטת כנפיו עשויה להגיע ליותר מ-3.5 מטר. כמו מיני עופות רבים אחרים, האלבטרוסים יוצרים זוגיות מונוגמית שלרוב נמשכת כל החיים – כמה עשורים במקרה שלהם. בכל עונה כל זוג מטיל ביצה אחת בלבד ושני ההורים דוגרים עליה ומטפלים בגוזל. מחקרים שנערכו בעבר באי לייזאן העלו ממצא מעניין: כמעט שליש מכלל הזוגות (31 אחוז) היו זוגות לא של זכר ונקבה, אלא הורכבו משתי נקבות. בזוגות אלו רק אחת מהנקבות מטילה ביצה (לאחר הזדווגות עם זכר המצוי בזוגיות עם נקבה אחרת) ושתיהן דוגרות ומטפלות בגוזל.

מבחינה אבולוציונית, זוגיות כזו נראית בלתי הגיונית. הברירה הטבעית מעדיפה את מי שמשאיר אחריו יותר צאצאים, ובניגוד לנקבות שנמצאות בזוגיות עם זכר ומטילות ביצה כל שנה, נקבה הנמצאת בזוגיות עם נקבה מטילה ביצה רק פעם בשנתיים.

זוג אלבטרוסים מלייזאן. צילום: David Patte/USFWS.

לינדסי יאנג (Young) ואריק ואנדרוורף (VanderWerf) מ-Pacific Rim Conservation בהונולולו שבהוואי חקרו את הסיבות האפשריות להימצאותם של זוגות חד מיניים רבים כל כך באוכלוסייה הזו. הם עקבו אחר הזוגות במשך עשר שנים, וראו כמה צאצאים כל אחד מהם גידל בהצלחה. דבר זה אִפשר להם לענות על כמה שאלות. דבר ראשון, הם בדקו אם לצאצאים של זוגות ממין נקבה היו סיכויים גדולים יותר לשרוד. הם מצאו שההפך הוא הנכון: בשנה הראשונה לחייהם מתו יותר גוזלים של זוגות נקבות מאשר גוזלים של זוגות הטרוסקסואלים. יתרה מכך, הנקבות החד מיניות עצמן היו בסיכון גבוה יותר למות. החוקרים משערים כי אחת הסיבות לכך היא שכאשר נקבה בזוג הטרוסקסואלי מטילה ביצה, הזכר הוא שדוגר עליה בשבועות הראשונים, והיא יכולה לצאת אל הים ולאכול. בזוגות הומוסקסואלים לעומת זאת, הנקבה שמטילה את הביצה היא בדרך כלל הראשונה שדוגרת עליה. הטלת ביצה דורשת משאבים רבים, ובלי היכולת לאכול ולהשיב את כוחה, הנקבה עלולה להיחלש ולמות.

התוצאה הסופית היא שמספר הצאצאים של זוג נקבות קטן משמעותית מזה של זוג זכר ונקבה: לאורך עשר שנים, זוג של זכר ונקבה מעמיד בממוצע 2.17 צאצאים, וזוג של שתי נקבות – רק צאצא אחד. אם זוכרים שכל נקבה בזוג של שתי נקבות היא האם הביולוגית של רק חלק מהצאצאים – בניגוד לנקבה בזוג של זכר ונקבה שהיא האם הביולוגית של כל הצאצאים – אפשר להבין שנקבה בזוגיות עם נקבה אחרת נמצאת בחיסרון אבולוציוני רציני.

יאנג וואנדרוורף גילו גם שההעדפה של הנקבות אינה קבועה: בכל שנה, חלק מהנקבות שבשנה הקודמת היו בזוגיות עם נקבה חברו לזכר – ולהפך. החוקרים מיפו את ההסתברות שנקבה תחבור לזכר או לנקבה אחרת בכל שנה, על בסיס מה שעשתה בשנה הקודמת. מתברר שהסיכוי של נקבה שטרם היתה בזוגיות עם זכר לחבור לזכר בשנה הנוכחית הוא גבוה יותר אם בשנה הקודמת היא גידלה בהצלחה גוזל עם נקבה.

יותר נקבות מזכרים

יש עוד עובדה אחת, שלדעת החוקרים היא זו שעומדת בבסיס ההתנהגות המסקרנת של הנקבות: בקרב האלבטרוסים באי יש יותר נקבות מזכרים (בזמן שנערך המחקר כ-60 אחוז מהעופות היו נקבות). הסיבה לכך היא, ככל הנראה, הדיג בעזרת מערך חכות שנפוץ באזור. בשיטת דיג זו מאות או אלפי קרסים ועליהם פתיונות מחוברים לחבל ארוך אחד. אלבטרוסים שנמשכים אל הפתיונות עלולים לבלוע את הקרס ולמות, ומסיבה שאינה ידועה זכרים נופלים קורבן למערך החכות יותר מאשר נקבות.

אלבטרוס מלייזאן. צילום: Michael Lusk/USFWS.

החוסר בזכרים זמינים מספק שני הסברים ליצירת הזוגות של שתי נקבות. ראשית, בכל שנה יש נקבות לא מעטות שלא מוצאות להן בן זוג. לנקבה כזו עדיף ליצור זוג עם נקבה בודדת נוספת, שכן כך יהיה לה איזשהו סיכוי (גם אם קטן למדי) להביא לעולם צאצא ולגדל אותו בהצלחה. נקבות שאינן נמצאות כלל בזוגיות לעולם אינן מעמידות צאצאים. שנית, על ידי יצירת זוגיות עם נקבה נוספת היא יכולה להעלות את סיכוייה לחבור לזכר בשנה הבאה. מאחר שהזכרים הם המיעוט באוכלוסייה, הם יכולים להיות בררנים ולבחור כבנות זוג רק את הנקבות שהוכיחו את פוריותן ואת יכולתן לגדל צאצאים, וכפי שראינו, הם אכן עושים זאת.

המסקנה מהמחקר היא שבקרב האלבטרוסים בלייזאן, חבירה של נקבה לנקבה אחרת נובעת מאסטרטגיה אבולוציונית הגיונית, גם אם הדבר לא נראה כך במבט ראשון. המחסור בזכרים הוביל את הנקבות לבחור ב"רע במיעוטו", והמספר הגדול של זוגות של שתי נקבות משקף התאמות לתנאים הקיימים, שנועדו להגדיל ככל האפשר את ההצלחה הרבייתית של כל פרט. האם אפשר ללמוד מכך על זוגות חד מיניים אצל בני האדם? אולי רק באוכלוסיות שבהן הגברים דוגרים על הביצים והנקבות עפות אל האוקיינוס לדוג…

תודה לערן גיסיס ושי אגמון.

לקריאה נוספת

המאמר המקורי:

Young, L. C. & VanderWerf, E. A. Adaptive value of same-sex pairing in Laysan albatross. Proc. R. Soc. B 281, 20132473 (2014). doi: 10.1098/rspb.2013.2473

גאווה משפחתית: הגנטיקה של ההומוסקסואליות – בהנחה כי גברים הומוסקסואלים מביאים פחות ילדים מדוע נטייה זו ממשיכה להתקיים?

עדי מרקוזה הס, ‏"האמנם שלא כדרך הטבע?", "אודיסאה" 2.

אבי ארבל, "שניים שניים מאותו מין", גליליאו 139.

הכתבה המקורית מופיעה במגזין גליליאו גיליון 185, פברואר 2014