ציפורי קרב

מגלנים קדומים נאבקים באמצעות כנפיהם. איור: Nicholas Longrich/Yale University.

עצמות מאובנות של מגלנים מצביעות על כך שעופות אלה השתמשו בכנפיהם כדי לחבוט ביריבם

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

בשנת 1977, סטורס אולסון (Olson) מהמוזאון לטבע בוושינגטון מצא כמה עצמות כנף של מַגְלָן – עוף מים – במערה בג'מייקה. במבט ראשון העצמות נראו מעוותות: המטאקרפוס – "עצמות המסרק" שבכף היד, שאצל העופות מאוחות לכדי עצם אחת – היתה גדולה בהרבה מהמקובל אצל עופות דומים, חלולה ובעלת דופן עבה, וצורתה מעוקלת. גם עצמות הגומד, החישור ושורש כף היד נראו שונות. ככל הנראה, חשב אולסון, סבלה הציפור מבעיה התפתחותית כלשהי. אך עצמות כנף נוספות שנתגלו, בעלות אותה צורה, הוכיחו שטעה. המוזרות אינן סימן של בעיה, אלא העידו לדעתו על התאמה מיוחדת של ציפור זו. איזו התאמה? במאמר שהתפרסם במגזין Proceedings of the Royal Society B, מציעים אולסון ועמיתו ניקולס לונגריץ' (Longrich) תשובה מעניינת במיוחד.

מין המגלן המדובר, Xenicibis xympithecus, חי כאמור בג'מייקה לפני כמה מיליוני שנים, אך נכחד. לחוקרי המאובנים לא נותר אלא להסיק על אורחות חייו מהעצמות שנמצאו. ברור שעם כנף כזו, המגלנים לא יכלו לעוף – דבר שכשלעצמו אינו מפתיע במיוחד: עופות רבים איבדו את יכולתם לעוף במהלך האבולוציה, והדבר נפוץ במיוחד במינים שחיים באיים. אך אין זה אומר שהכנפיים שלהם היו חסרות תועלת: צורתן המיוחדת יצרה כלי מושלם להנחתת מהלומות. עצמות הגומד והחישור שימשו מנוף, כמו ידית של אלה, ואילו המטאקרפוס המוגדלת, הממוקמת בקצה, הנחיתה את המכה עצמה. העובדה שהעצם היתה חלולה אפשרה לזרוע להגביר את עוצמת המכה מבלי להגדיל את המשקל – בדיוק מסיבה זו גם רבות מאלות הבייסבול הן חלולות.

עצמות הכנף של המגלן בעל-האלה (למעלה) ושל מגלן בן ימינו (למטה). צילום: Courtesy of Nicholas Longrich, Yale University.

כמובן, העובדה שצורת הכנף מזכירה אלה אינה מעידה בהכרח שהמגלנים אכן השתמשו בה כך. בסופו של דבר, עופות החיים כיום הרי לא משתמשים בכנפיים שלהם בתור נשק, נכון? לא לגמרי נכון. מגוון של עופות נוהגים להכות בכנפיהם, ולסוגים מסוימים של עופות מים – ברווזים, אווזים וברבורים – אפילו יש בליטות וקוצים גרמיים על שורשי כף היד שלהם, שבהם הם נעזרים כשהם נלחמים זה בזה. עדות תומכת לכך שהמגלנים אכן היכו בכנפיהם מגיעה משתי עצמות זרוע שהראו סימנים של שבירה ואיחוי מחדש. ברור שהעצמות האלו ספגו מהלומה רצינית, והשברים מזכירים פציעות של עופות מודרניים שנגרמו בקרב חבטות.

אם כך, במי נלחמו המגלנים בעלי-האלות? ייתכן שהם נלחמו זה בזה – מינים רבים של מגלנים מודרניים הם טריטוריאליים ולעתים קרובות מחלוקות על טריטוריה מסלימות לידי קרב. ייתכן גם שהאלות שימשו להגנה מפני טורפים. בניגוד לעופות שאינם מעופפים כמו הקיווי הניו-זילנדי או הדודו הנכחד ממאוריציוס, שהתפתחו באיים שבהם לא היו להם כל אויבים טבעיים, המגלנים חיו בחברתם של נחשים, ציפורי טרף ומין נכחד של קוף. הביצים והגוזלים של המגלנים היו בוודאי בתפריט של כל אלו, ונזקקו להגנה של הוריהם.

אותו מבנה בסיסי של עצמות זרוע ויד משמש בחיות שונות לצורך תנועה במים, תנועה על היבשה, תעופה, ואצל מינים מסוימים (במיוחד הומו ספיינס) – גם מניפולציה של עצמים. מין זה של מגלן הוא היחיד, ככל הידוע, שאותו מבנה התפתח אצלו במיוחד לצורך לחימה, עם התאמות לשיפור מהירות ועוצמת החבטה. זוהי עוד דוגמה ליכולתה של האבולוציה לצאת ממבנים קיימים ולשנות אותם במגוון דרכים, ליצירת כל התכונות שאנו מוצאים כיום בעולם החי – וככל הנראה, תכונות רבות נוספות בבעלי חיים שאכלסו בעבר את כדור הארץ.

המאמר המקורי:

Longrich, N. R. & Olson, S. L. The bizarre wing of the Jamaican flightless ibis Xenicibis xympithecus : a unique vertebrate adaptation. Proc. R. Soc. B. 278, 2333-2337 (2011). doi: 10.1098/rspb.2010.2117

הכתבה המקורית התפרסמה במגזין גליליאו גיליון 151, מרץ 2011