נגיפים שמדביקים חיידק עמיד גורמים למערכת החיסון להתעלם ממנו ועוזרים לו לשגשג בפצעים

נעם לויתן

תמונת מיקרוסקופ אלקטרונים סורק של Pseudomonas aeruginosa. צילום: CDC/Janice Haney Carr, Public Domain.

החיידק Pseudomonas aeruginosa משתמש בנגיף התוקף חיידקים – בקטריופאג' (פאג', בקיצור) – כדי לבלום את מערכת החיסון של מי שהוא מדביק.

החיידק מסוגל להדביק גם צמחים וגם בעלי חיים והוא עמיד לסוגי אנטיביוטיקה רבים. הוא מדביק לעתים אנשים המאושפזים בבתי חולים ועלול לגרום לזיהומים קשים ומסוכנים באזורים שהיו פגועים גם לפני כן, למשל של כוויות או בריאות של חולי סיסטיק פיברוזיס. היכולת שלו לחמוק ממערכת החיסון בעזרת הפאג' הופכת אותו למסוכן עוד יותר.
קראו עוד

היום חוגגים במקומות שונים בעולם ואף בישראל את ליל כל הקדושים, שמקושר בין היתר לסרטי אימה. לכבוד החג הנה רשומה שתעזור לכם ותלמד אתכם, בעזרתו של תיקן נחמד, כיצד להתגונן מהתקפת זומבים

קראו עוד, אבל בזהירות. יש בהמשך תמונת תיקן

יתכן כי טפיל קטן גורם לשימפנזים לאבד את הפחד מנמרים ואף להימשך אליהם, וכך מעמיד את השימפנזים בסכנה

נעם לויתן ויונת אשחר | גלילאו

נמר אפריקאי. צילום: Danh, CC-BY-SA.

כל לילה יוצאות החולדות בערים ובכפרים ממקומות המסתור שלהן ומשחרות למזון. במהלך חיפושיהן מגיע פתאום לאפן ריח מוכר. הן קוראות קריאות אזהרה לחברותיהן ובורחות בבהלה. כולן פרט לאחד. הריח שגרם לחבריו לנוס בבהלה הוא עבורו ריח נפלא. הוא מעולם לא הריח משהו כל כך טוב. בניגוד לחבריו שנסו על נפשם זכר החולדה כלל לא חש פחד, אלא משיכה בסיסית וכמעט חולנית לריח. הוא חייב למצוא את מקורו! הוא תר נואשות אחר הריח עד שהוא מגיע למקור: חיה גדולה, פרוותית ומושכת. הוא רץ לעברה בחדווה וכך מסתיימים חייו – בבטנה של חתולה.

הגורם להתנהגות האובדנית של החולדה בסיפור הוא טפיל חד תאי הקרוי טוֹקסוֹפּלזמה גוֹנדי (Toxoplasma gondii) או טוקסו, בקיצור. הטפיל מסוגל להדביק מגוון רחב של יונקים ושל ציפורים, אך כדי להשלים את מחזור חייו ולהתרבות ברבייה זוויגית הוא חייב להגיע למעי של הפונדקאי הסופי שלו – החתול, או ליתר דיוק כל טורף ממשפחת החתוליים.
קראו עוד

וואו! תמונה נדירה ומדהימה של יתושה שעליה ביצים של זבוב טפיל ממשפחת האסטריתיים (Oestridae). אחת הביצים בדיוק בוקעת! לחצו להגדלה. צילום: courtesy of Lary Reeves, ©

האנטומולוג לארי ריווס הצליח לתעד בקיעה של ביצת הזבוב אסטרית האדם, שזחליו טפילים של בני אדם ושל יונקים אחרים

את התמונה המדהימה שבראש הרשומה צילם האנטומולוג לארי ריווס (Reeves), כאשר השתמש בעצמו כפיתיון ליתושים בגיאנה הצרפתית שבדרום אמריקה. במהלך הצילומים הוא שם לב כי היתושה נושאת ביצים של זבוב ממשפחת האסטריתיים (Oestridae) וכי אחת הביצים בוקעת ורימה קטנה מבצבצת מתוכה. זו ככול הנראה התמונה הראשונה המתעדת בקיעה כזו.
קראו עוד

פשפשי המיטה הגיעו לראשונה לאדם מהעטלפים, וכעת ייתכן כי הם בדרכם להתפצל למינים ביולוגיים נפרדים

נעם לויתן ויונת אשחר | גלילאו

פשפש מיטה על עטלף. צילום: Gilles San Martin, CC-BY-SA.

כבר עשרות אלפי שנים דמם של בני אדם משמש כמזון לפשפש המיטה המצוי (Cimex lectularius). פשפש המיטה הוא חרק טפיל חסר כנפיים שחי בקבוצות בבתיהם של אנשים. גופו הקטן והשטוח מאפשר לו להסתתר במהלך היום מאחורי תמונות, מתחת למזרנים ולמיטות, בתוך כריות, בסדקים ובחריצים בבית ועוד. כשמכה בו תחושת רעב בשעת לילה מאוחרת, כשבני האדם ישנים, הוא נכנס למיטותיהם – אל מתחת למצעים – נצמד לגופם החם, עוקץ אותם ושותה את דמם. לאחר שהפשפש מסיים לאכול, הוא חוזר למקום המסתור שלו ומעכל בבטחה את ארוחתו במשך כמה ימים. ובינתיים, הרוק והארס מונע הקרישה שהחדיר הפשפש בזמן ארוחתו לגוף האדם עלולים לעורר תגובה אלרגית היכולה להימשך עד כמה ימים ומתבטאת בכך שאזור העקיצה מאדים, מתנפח ומגרד.

משנות ה-30 של המאה הקודמת ועד שנות ה-80 פשפשי המיטה המציקים כמעט והוכחדו בעולם המערבי ובישראל, בזכות שימוש קראו עוד

גוזל ציפור האוביל דואג לעצמו לתנאי מחיה אידאליים בקן הפונדקאי: הוא הורג את שכניו

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

קרסי המקור של גוזל אוביל. צילום מתוך: Biol. Lett. 8, 241-244 (2011), CC-BY.

במחילה באדמה גוזל קטן בוקע מביצתו אל תוך חושך מוחלט. הוא לא יודע זאת, אך הוא אינו הגוזל הראשון המאכלס את הקן התת-קרקעי: גוזל גדול יותר, שבקע זמן מה לפניו, מחכה לו באפלה. הגוזל הגדול הוא רוצח המצויד בשני קרסים אימתניים שבולטים ממקורו. כעבור דקות הוא נכנס לפעולה: בחסות האפלה הוא מתביית על הגוזל הקטן, ובתנועות הנראות לא אופייניות לגוזל קירח הנראה כה חסר ישע הוא תופס את קורבנו, פותח וסוגר את מקורו מטיל האימה על הגוף הקטן ומטלטל אותו.

את תרחיש האימה הזה צילמו, בצבעי השחור-לבן של מצלמת תת-אדום, קלייר ספוטיזווד (Spottiswoode) מאוניברסיטת קיימברידג' באנגליה וירוּן קוֹרפאר (Koorevar) מ-E.C.O. Logisch בהולנד. בסרטון נראה גוזל של שרקרק זעיר (Merops pusillus, גם "שרקרק קטן") המותקף על ידי אחיו החורג – גוזל של אוביל (Indicator indicator): קראו עוד

טפילות חברתית אינה אלא הסתגלות אבולוציונית

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

השכנים אינם טובים בעיני.

איך אשב פה, אֵם לעשרים ארנבות,

עם קוקייה מפקירה הבנים?

כל בניה גדלו בקִנים זרים,

כולם עזובים, כולם מופקרים.

מה לקח ילמדו מכך ילדַי?

— הארנבת עולבת בקוקייה, מתוך "דירה להשכיר" של לאה גולדברג, ספריית פועלים, 1959.

קוקייה מצויצת. מתוך ויקימדיה.

כשאנחנו חושבים על טפילים אנו חושבים לרוב על בעלי חיים קטנים, נבזיים, החיים על ובתוך גופם של בעלי חיים גדולים יותר וניזונים מהם. אך ישנה גם טפילות אחרת, שבה הטפילים לא מנצלים את גופם של הפונדקאים שלהם, אלא את מִנהגיהם החברתיים – ובכך מבטיחים לעצמם או לצאצאיהם מזון והגנה. טפילים חברתיים הם רמאים מומחים, והדוגמה המוכרת ביותר היא, כמובן, הקוקייה. כפי שמתלוננת הארנבת, רבים ממיני הקוקייה (אם כי לא כולם) אינם טורחים לבנות קן ולגדל את גוזליהם בעצמם, אלא מטילים את ביציהם בקִנים של ציפורים אחרות, וסומכים עליהן שיגדלו את הגוזל. בארץ נוהגות הקוקיות להגניב את ביציהן לקנים של עורבים אפורים. אבל הקוקיות, למרות היותן הטפילות החברתיות המפורסמות ביותר, בהחלט אינן היחידות. מינים שונים של בעלי כנף, ובהם האינדיקטור (אוֹבִיל, Indicator), ציפור הבקר (cowbird ,Molothrus) ואפילו מין של ברווז, ראויים אף הם לנזיפתה של הארנבת. וכמו שנראה בהמשך, המנהג הזה אינו מוגבל לציפורים בלבד.
קראו עוד