חשופיות ים מסוימות עורפות לעצמן את הראש ומצמיחות גוף חדש, בריא, ונטול טפילים

נעם לויתן

הראש והגוף של Elysia marginata, יום אחרי שניתקה את ראשה. צילום: Sayaka Mitoh

אתם רוצים לפעמים להתנתק מהכל ולהשאיר את הצרות מאחור? שני מינים של חשופיות ים עַלְעַלִּיּוֹת עושים זאת – באופן מילולי. במקרה הצורך, חשופיות אלו יכולות לנתק את ראשן מגופן: הראש ממשיך להסתובב ולאכול אצות כאילו כלום לא קרה, בזמן שצומח ממנו גוף חדש עם לב וכל האיברים הפנימיים האחרים.

את היכולת של חשופיות הים לחקות את מארי אנטואנט במהפכה הצרפתית (ובהצלחה גדולה יותר ממנה), גילתה במקרה סאיאקה מיטו (Mitoh), דוקטורנטית מאוניברסיטת הנשים בנארה ביפן. לפני קצת יותר משנתיים, כשבחנה חשופיות ים הגדלות במעבדה, הבחינה החוקרת במחזה מוזר – ראש מטייל. "חשבנו שהוא ימות במהרה ללא לב ואיברים חיוניים אחרים," אמרה מיטו בהודעה לעיתונות. "אבל הופתענו פעם נוספת כשגילינו שהוא הצמיח מחדש את כל הגוף." מיטו וראש המעבדה שלה מתארים במאמר בכתב העת Current Biology את ניסיונם להבין מה גורם לחשופיות לאבד את ראשן ולגדל גוף חדש.
קראו עוד

נגיפים שמדביקים חיידק עמיד גורמים למערכת החיסון להתעלם ממנו ועוזרים לו לשגשג בפצעים

נעם לויתן

תמונת מיקרוסקופ אלקטרונים סורק של Pseudomonas aeruginosa. צילום: CDC/Janice Haney Carr, Public Domain.

החיידק Pseudomonas aeruginosa משתמש בנגיף התוקף חיידקים – בקטריופאג' (פאג', בקיצור) – כדי לבלום את מערכת החיסון של מי שהוא מדביק.

החיידק מסוגל להדביק גם צמחים וגם בעלי חיים והוא עמיד לסוגי אנטיביוטיקה רבים. הוא מדביק לעתים אנשים המאושפזים בבתי חולים ועלול לגרום לזיהומים קשים ומסוכנים באזורים שהיו פגועים גם לפני כן, למשל של כוויות או בריאות של חולי סיסטיק פיברוזיס. היכולת שלו לחמוק ממערכת החיסון בעזרת הפאג' הופכת אותו למסוכן עוד יותר.
קראו עוד

היום חוגגים במקומות שונים בעולם ואף בישראל את ליל כל הקדושים, שמקושר בין היתר לסרטי אימה. לכבוד החג הנה רשומה שתעזור לכם ותלמד אתכם, בעזרתו של תיקן נחמד, כיצד להתגונן מהתקפת זומבים

קראו עוד, אבל בזהירות. יש בהמשך תמונת תיקן

יתכן כי טפיל קטן גורם לשימפנזים לאבד את הפחד מנמרים ואף להימשך אליהם, וכך מעמיד את השימפנזים בסכנה

נעם לויתן ויונת אשחר | גלילאו

נמר אפריקאי. צילום: Danh, CC-BY-SA.

כל לילה יוצאות החולדות בערים ובכפרים ממקומות המסתור שלהן ומשחרות למזון. במהלך חיפושיהן מגיע פתאום לאפן ריח מוכר. הן קוראות קריאות אזהרה לחברותיהן ובורחות בבהלה. כולן פרט לאחד. הריח שגרם לחבריו לנוס בבהלה הוא עבורו ריח נפלא. הוא מעולם לא הריח משהו כל כך טוב. בניגוד לחבריו שנסו על נפשם זכר החולדה כלל לא חש פחד, אלא משיכה בסיסית וכמעט חולנית לריח. הוא חייב למצוא את מקורו! הוא תר נואשות אחר הריח עד שהוא מגיע למקור: חיה גדולה, פרוותית ומושכת. הוא רץ לעברה בחדווה וכך מסתיימים חייו – בבטנה של חתולה.

הגורם להתנהגות האובדנית של החולדה בסיפור הוא טפיל חד תאי הקרוי טוֹקסוֹפּלזמה גוֹנדי (Toxoplasma gondii) או טוקסו, בקיצור. הטפיל מסוגל להדביק מגוון רחב של יונקים ושל ציפורים, אך כדי להשלים את מחזור חייו ולהתרבות ברבייה זוויגית הוא חייב להגיע למעי של הפונדקאי הסופי שלו – החתול, או ליתר דיוק כל טורף ממשפחת החתוליים.
קראו עוד

וואו! תמונה נדירה ומדהימה של יתושה שעליה ביצים של זבוב טפיל ממשפחת האסטריתיים (Oestridae). אחת הביצים בדיוק בוקעת! לחצו להגדלה. צילום: courtesy of Lary Reeves, ©

האנטומולוג לארי ריווס הצליח לתעד בקיעה של ביצת הזבוב אסטרית האדם, שזחליו טפילים של בני אדם ושל יונקים אחרים

את התמונה המדהימה שבראש הרשומה צילם האנטומולוג לארי ריווס (Reeves), כאשר השתמש בעצמו כפיתיון ליתושים בגיאנה הצרפתית שבדרום אמריקה. במהלך הצילומים הוא שם לב כי היתושה נושאת ביצים של זבוב ממשפחת האסטריתיים (Oestridae) וכי אחת הביצים בוקעת ורימה קטנה מבצבצת מתוכה. זו ככול הנראה התמונה הראשונה המתעדת בקיעה כזו.
קראו עוד

פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 2015 יוענק היום לחוקרת הסינית טו יויו על פיתוח תרופה נגד מלריה מצמח המרפא לענה חד שנתית

נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו

טו יויו גילתה בעזרת ספרים סיניים עתיקים את הצמח לענה חד שנתית. לאחר שנות עבודה רבות היא הפיקה ממנו תרופה נגד מלריה. צילום: © The Nobel Assembly at Karolinska Institutet, מתוך אתר פרס נובל.

ב-5 באוקטובר 2015 הוכרז כי פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה יוענק השנה לשלושה חוקרים שגילו ופיתחו תרופות נגד טפילים. פרופ' וויליאם קמפבל ופרופ' סאטוֹשי אוֹמוּרה יחלקו מחצית מהפרס על גילוי האברמקטינים – חומרים בעלי פעילות נגד נמטודות (תולעים נימיות או תולעים עגולות) טפיליות – ועל פיתוח נגזרות סינתטיות של חומרים אלו. המחצית השנייה של הפרס תוענק לפרופ' טוּ יוּיוּ (屠, Tu) על גילוי ובידוד החומר ארטֶמיסינין לטיפול במלריה.
קראו עוד

פשפשי המיטה הגיעו לראשונה לאדם מהעטלפים, וכעת ייתכן כי הם בדרכם להתפצל למינים ביולוגיים נפרדים

נעם לויתן ויונת אשחר | גלילאו

פשפש מיטה על עטלף. צילום: Gilles San Martin, CC-BY-SA.

כבר עשרות אלפי שנים דמם של בני אדם משמש כמזון לפשפש המיטה המצוי (Cimex lectularius). פשפש המיטה הוא חרק טפיל חסר כנפיים שחי בקבוצות בבתיהם של אנשים. גופו הקטן והשטוח מאפשר לו להסתתר במהלך היום מאחורי תמונות, מתחת למזרנים ולמיטות, בתוך כריות, בסדקים ובחריצים בבית ועוד. כשמכה בו תחושת רעב בשעת לילה מאוחרת, כשבני האדם ישנים, הוא נכנס למיטותיהם – אל מתחת למצעים – נצמד לגופם החם, עוקץ אותם ושותה את דמם. לאחר שהפשפש מסיים לאכול, הוא חוזר למקום המסתור שלו ומעכל בבטחה את ארוחתו במשך כמה ימים. ובינתיים, הרוק והארס מונע הקרישה שהחדיר הפשפש בזמן ארוחתו לגוף האדם עלולים לעורר תגובה אלרגית היכולה להימשך עד כמה ימים ומתבטאת בכך שאזור העקיצה מאדים, מתנפח ומגרד.

משנות ה-30 של המאה הקודמת ועד שנות ה-80 פשפשי המיטה המציקים כמעט והוכחדו בעולם המערבי ובישראל, בזכות שימוש קראו עוד