לרצח בקעו
גוזל ציפור האוביל דואג לעצמו לתנאי מחיה אידאליים בקן הפונדקאי: הוא הורג את שכניו
יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו
קרסי המקור של גוזל אוביל. צילום מתוך: Biol. Lett. 8, 241-244 (2011), CC-BY.
במחילה באדמה גוזל קטן בוקע מביצתו אל תוך חושך מוחלט. הוא לא יודע זאת, אך הוא אינו הגוזל הראשון המאכלס את הקן התת-קרקעי: גוזל גדול יותר, שבקע זמן מה לפניו, מחכה לו באפלה. הגוזל הגדול הוא רוצח המצויד בשני קרסים אימתניים שבולטים ממקורו. כעבור דקות הוא נכנס לפעולה: בחסות האפלה הוא מתביית על הגוזל הקטן, ובתנועות הנראות לא אופייניות לגוזל קירח הנראה כה חסר ישע הוא תופס את קורבנו, פותח וסוגר את מקורו מטיל האימה על הגוף הקטן ומטלטל אותו.
את תרחיש האימה הזה צילמו, בצבעי השחור-לבן של מצלמת תת-אדום, קלייר ספוטיזווד (Spottiswoode) מאוניברסיטת קיימברידג' באנגליה וירוּן קוֹרפאר (Koorevar) מ-E.C.O. Logisch בהולנד. בסרטון נראה גוזל של שרקרק זעיר (Merops pusillus, גם "שרקרק קטן") המותקף על ידי אחיו החורג – גוזל של אוביל (Indicator indicator):
לא לבעלי לב חלש
האוביל הוא ציפור אפריקאית קטנה, הידועה בכך שהיא חוברת לבני אדם ומובילה אותם אל כוורות דבורים (ומכאן שמו האנגלי: Honeyguide). כשהאנשים מגרשים את הדבורים בעזרת עשן ופותחים את הכוורת, הציפורים אוכלות את ביצי הדבורים, הזחלים והשעווה. ישנן שמועות עקשניות הטוענות כי האובילים מובילים חיות אחרות אל כוורות – בעיקר את גירית הדבש, העמידה בפני עקיצות ומסוגלת לפתוח את הכוורת בעבור הציפורים. אך למרבה הצער, אין שום עדות אמינה לכך ששיתוף פעולה כזה אכן מתרחש וסרט הטבע היחיד שבו "מתועדת" התנהגות זו בוים בעזרת גירית מאולפת ופוחלץ של אוביל.
לאובילים ישנה תכונה מיוחדת נוספת: הם טפילים חברתיים, כלומר, הנקבות מטילות את ביציהן בקִנים של ציפורים אחרות. טפילות חברתית אינה נדירה בקרב ציפורים. אצל חלק מהמינים הגוזלים הטפילים גדלים עם הגוזלים ה"חוקיים" – לדוגמה, הקוקיות החיות בארץ מטילות את ביציהן בקני עורבים והגוזלים גדלים יחדיו בשלווה יחסית. לעומתן, גוזלים של מיני קוקיות אחרים נוהגים להשליך את הביצים או הגוזלים של הפונדקאים מהקן אל מותם. במשך שנים, מדענים חשדו שהאובילים עוסקים גם הם בהריגת אחיהם החורגים. מכיוון שקני השרקרקים הם תת-קרקעיים (באפריקה שרקרקים זעירים מקננים בעיקר במחילות של שֵנַבּובים), האובילים אינם יכולים לזרוק את הביצים מהקן: ההנחה היתה שהם נוקטים גישה ישירה יותר. הקרסים החדים על מקורם של הגוזלים רמזו לאפשרות זו, ולכך יש להוסיף את העובדה כי בקנים שבהם היו גוזלי אובילים מעולם לא נמצאו גוזלים נוספים. המקרה היחיד שבו נצפתה תקיפה כזו היה בשנת 1952: גורדון רנג'ר (Ranger) החזיק בידו שני גוזלים, גוזל טפיל וגוזל פונדקאי, וגוזל הטפיל תקף את הגוזל הקטן ממנו והרג אותו. לא ברור מה גורדון ניסה לעשות לאחר מכן עם הגוזל הרצחן, אך זה הצליח איכשהו לנקב את לשונו של גורדון.
במאמר שפרסמו ספוטיזוד וקורפאר במגזין Biology Letters הם הציגו בפעם הראשונה וידאו שבו נראית ההתנהגות התוקפנית של גוזלי אוביל בנסיבות טבעיות. הגוזלים תקפו את אחיהם החורגים בכל עשרת הקינים שצולמו. ההתקפות נמשכו פחות משלוש דקות, ובכל המקרים גוזלי הפונדקאים מתו. כשבועיים לאחר מכן, לאחר שסיימו את מה שהיא ככל הנראה משימתם היחידה, הקרסים נספגו לתוך מקורו של הגוזל המתפתח ונעלמו בהדרגה.
גוזל אוביל בוקע ומציג לראווה את קרסי המקור שלו (a). גוזל אוביל ליד גופות אחיו החורגים (b). גוזל נושך אדם (בניסוי שבו נבדק חוזק הנשיכה) (c) ונושך ביצה (d). מקורו של גוזל אוביל בן 8 ימים (e)
צילום מתוך: Biol. Lett. 8, 241-244 (2011), CC-BY.
החוקרים גילו שלאובילים שיטה נוספת לסילוק גוזלי הפונדקאים, עוד לפני שאלו בקעו: כשנקבת האוביל מטילה את ביצתה בקן השרקרק, היא מנקבת את הביצים האחרות בקן במקורה וכך מונעת את התפתחותן. הגוזל מחסל את גוזלי השרקרק שמצליחים לשרוד את ההתקפה הזו.
הסיבה להתנהגות זו, אכזרית ככל שתיראה לנו, היא ברורה: גוזל האוביל מקבל יותר מזון וטיפול מהוריו המאמצים כשאין לו מתחרים. אצל רוב הציפורים, גוזלים הגדלים יחד בקן חולקים חלק גדול מה-DNA שלהם זה עם זה, ולכן הברירה הטבעית אינה יוצרת העדפה לרצח אחים. במקרה של טפיל חברתי אין הגבלות כאלו וכך התפתחה האסטרטגיה שאנו רואים אצל האובילים: התנהגות האֵם, התנהגות הגוזל, וגם מאפייניו הפיזיים – בעיקר הקרסים על מקורו ונשיכתו החזקה – מכוונים כולם ליצור סביבת גידול אידאלית בעבור הגוזל.
אין ספק שהטפילות של האובילים היא בעיה חמורה לשרקרקים באזור דרום זמביה, שבו נערך המחקר. מתוך 172 קיני שרקרקים שנבדקו, כשני-שליש זכו לביקור של הציפור הטפילה. נראה שהשרקרקים מנסים להילחם בכך: יותר מחצי מהקנים שהיו בהם ביצים של האובילים ננטשו. אם נגזר על השרקרקים לאבד את גוזליהם, עדיף להם לוותר על הקן לפני שהם משקיעים בו משאבים רבים, וכשעדיין יש להם סיכוי להתחיל קן חדש. במקומות אחרים שבהם טפילות חברתית נפוצה הפונדקאים מזהים לעתים את הביצה הזרה וזורקים אותה החוצה מהקן. בהתחשב בעלות הגבוהה של הטפילות הזו בעבור השרקרקים, ייתכן שאסטרטגיה כזו תתפתח בעתיד גם אצלם.
לקריאה נוספת
המאמר המקורי:
Spottiswoode, C. & Koorevaar, J. A stab in the dark: chick killing by brood parasitic honeyguides. Biol. Lett. 8, 241-244 (2011). doi: 10.1098/rsbl.2011.0739
בעקבות מכתב שהתקבל במערכת גליליאו לאחר פרסום המאמר המקורי הרחבנו לגבי מיתוס גירית הדבש ושיתוף הפעולה שלה עם האוביל.
במכתב נכתב:
"…בכתבה ובבלוג נרמז כי האובילים אינם מובילים גיריות דבש לכוורות דבורים וכי מדובר בשמועה. בני אנוש שחיו לצדם של בעלי-חיים דוגמת גירית הדבש זה דורות רבים, יכלו ללמוד בהחלט כיצד ליהנות מדבש דבורים פראיות בחיקוי התנהגות גירית הדבש לאחר שהתבוננו בתופעה, וכך יכלו לעשות בושמנים הנמנים על קבוצת ה-Kung!, ועוד ב-1976 תועד ידע זה של הבושמנים הללו. יתרה מזאת, כך עשו גם בני ההדזא (Hadza) בטנזניה, אולי הציידים הלקטים הנחקרים ביותר בעולם שדווחו על כך עוד בראשית המאה ה-20. בנוסף, את הרעיון תיעד בסרטון שנעשה בקניה שבמזרח אפריקה גם הזואולוג ואיש הטלוויזיה סר דיוויד אטנבורו, ואמנם בני הבוראנה (Boran) בקניה הזכירו זאת אף הם.
"מהספרות המדעית אפשר ללמוד גם כי ייתכן שהאובילים אף מובילים נמרים ובבונים לקני דבורים ולא רק את האדם. ולבסוף, החוקרת המובילה בעולם של גירית הדבש במדבר הקלהרי היא ד"ר קולין בג (Begg); היא ציינה לפני כשבע שנים כי היא עדיין מאמינה כי "הסימביוזה" בין גירית הדבש והאינדיקטור (אוביל) קיימת (הגם שבדרום מדבר קלהרי אותו חקרה הציפור לא נמצאת)."
תגובתנו
בכתבה שלנו לא רק "נרמז" אלא נאמר במפורש כי "אין שום עדות אמינה לכך ששיתוף פעולה כזה אכן מתרחש". אנחנו עומדים מאחורי ההצהרה הזו. אמונות של חוקרים, מכובדים ככל שיהיו, וסיפורים אנקדוטליים בני מי-יודע-כמה שנים אינם תחליף לעדויות מוצקות, וכאלו פשוט אין. ב-1990, שלושה אורניתולוגים, דין, זיגפריד ומקדונלד (Dean, Siegfierd, MacDonald) פרסמו מחקר שבו ניסו להפריך את המיתוס הזה, וקבעו כי מאז פורסם לראשונה (ב-1758, בהתבסס על סיפורים ולא על תצפית) לא היה אפילו מקרה אחד של ביולוג או חוקר טבע שראה במו עיניו גירית שעוקבת אחר אוביל. דין אף השמיע קולות מוקלטים של אובילים לגיריות-דבש: לא נראתה כל תגובה. החוקרים ציינו גם כי לו היה בעל חיים כלשהו משתף פעולה עם האוביל, גירית הדבש היא מועמדת גרועה למדי לתפקיד זה – היא פעילה בעיקר בלילה (בעוד האוביל פעיל ביום), וחושי הראייה והשמיעה שלה אינם מפותחים דיו. מאז 1990 לא התגלו (ככל הידוע לנו) כל עדויות חדשות היכולות לתמוך בסיפור.
כפי שניתן להבחין מתגובתך, ישנם מחקרים רבים וטובים המראים שבני אדם באזורים שונים משתפים פעולה עם האוביל כדי להשיג דבש. אנחנו לא מנסים להמעיט בחשיבותו של ממצא זה – למען האמת, אנחנו חושבים שכל העניין מדהים למדי – אבל על זה מעולם לא היתה מחלוקת, ואמנם כתבנו על שיתוף הפעולה הזה כעובדה. לדעתך, בני האדם יכלו ללמוד לעשות זאת על ידי חיקוי התנהגותה של הגירית. ייתכן. אנחנו לא טוענים (ולא יכולים לטעון) כי הסיפור על שיתוף הפעולה בין הגירית לאוביל אינו נכון בשום אופן, והיינו שמחים מאוד לו התגלו עדויות חותכות התומכות בסיפור הנפלא הזה. עד אז, ובעיקר לאור הממצאים שפורטו לעיל, עלינו להטיל בו ספק.
כהערת שוליים, אנחנו רוצים להוסיף שמרשימים ככל שיהיו סרטי הטבע של ה-BBC או הנשיונל ג'יאוגרפיק, בעיקרון כדאי לקחת את הנאמר בהם בעירבון מוגבל (ואיננו רומזים כאן, בשום אופן, לסרט טבע ספציפי כלשהו, או לחוקר מסוים). הזכרנו בכתבה שלנו את הסרט שנעשה בעזרת אוביל מפוחלץ. מי שמעוניין בסקירה מפורטת של טעויות – והטעיות מכוונות – שנעשו בסרטי טבע בתחום המומחיות הספציפי של אחד מאיתנו (התנהגות פרימטים, במקרה זה) מוזמן לפנות ליונת.
המכתב והתגובה הופיעו בגיליון 162 של גליליאו.
למידע נוסף:
על המיתוס ושברו בבלוג המצוין של אד יונג. מעניין לציין שכותב הבלוג דיווח בעבר על שיתוף הפעולה בין האוביל לגירית כעובדה. בעקבות זאת כתב אליו חוקר העוסק בתחום, והעמיד אותו על טעותו.
העדות הישירה היחידה לשותפות בין גירית-הדבש לאוביל – לרוע המזל, הסרט הזה מזויף. אם הציפור שעפה מעל ראש הגירית נראית לכם כמו בובה על חוט, זה בגלל שזה בדיוק מה שהיא – פוחלץ של אוביל. הגירית עצמה מאולפת. שימו לב לתגובות – לא מעט צופים קלטו מייד שמשהו פה לא בסדר.
המאמר מ- 1990 (בתשלום, למרבה הצער):
Dean, W. R. J., Siegfried, W. R. & MacDonald, I. A. W. The fallacy, fact, and fate of guiding behavior in the Greater Honeyguide. Conservation Biology 4, 99–101 (1990). doi: 10.1111/j.1523-1739.1990.tb00272.x
הטקסט עובד מתוך המאמר המקורי שהתפרסם במגזין גליליאו גיליון 160, דצמבר 2011
המאמר המקורי מופיע גם באתר הידען.
2 תגובות ל-“לרצח בקעו”
עקבו אחרי ב:
פרופילים אישיים, לא רק על מדע
תיבת נעם - מחשבות ביולוגיות 
בקשר לפתרונות של השרקרקים – זה נראה כאילו ההתייחסות היא שזה קרה לאחרונה.. אני מניח שהטפילות הזו כך כבר מליוני שנים.. ולפיכך יש כמה שאלות שעולות שלא התייחסתם אליהן – איך והאם נמנעת פגיעה בריבוי של השרקרקים או הכחדות שלהם כתוצאה מהרצח הזה.
אהבתיאהבתי
קשה לדעת מתי החלו האובילים להטפיל את השרקרקים, אבל אין סיבה מיוחדת לחשוב שזה מתרחש כבר מיליוני שנים. בהחלט ייתכן שלפחות באזור זה הטפילות היא חדשה יחסית, או שהיא נמשכת זמן רב אבל אוכלוסיית האובילים גדלה לאחרונה מסיבות שונות, ולכן גם יש יותר קינים שמוטפלים.
כמו שכתבנו השרקרקים מנסים להגן על עצמם, על ידי נטישת קנים והקמת חדשים. לא סביר שהטפילות הזו תוביל להכחדה שלהם, אבל היא בהחלט יכולה לפגוע ברבייה שלהם, ונראה שזה קורה כבר עכשיו.
אהבתיאהבתי