שמונה לפני הספירה
מאובנים נדירים ביותר של תמנונים קדומים נמצאו בלבנון
נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו

מאובן שנתגלה בלבנון של Keuppia levante, אחד ממיני התמנונים שחיו לפני כ-95 מיליוני שנים. בתחתית התמונה אפשר להבחין בשתי קשוותיה של הקונכייה הפנימית המנוונת. הכתם השחור הוא דיו שדלף משק הדיו עם מותו של התמנון. צילום: Courtesy of Dirk Fuchs, currently Institute of Geological Sciences, Branch Palaeontology, FU Berlin
מאובנים – שרידי אורגניזמים עתיקים– יכולים להיווצר רק בתנאים מיוחדים, שלרוב אינם מתקיימים. אחד התנאים שיכולים לסייע ליצירת מאובנים הוא נוכחות חלקי גוף קשים, כגון עצמות או קונכיות, ביצור המתאבן וכן הגנה מטריפה של הפגר ופירוקו. מאובנים נדירים עוד יותר הם מאובנים שבהם השתמרו רקמות רכות. לפעמים אורגניזם ללא חלקי גוף קשים מותיר בסלע דפוס, חותם, של גופו, אך לעתים נדירות ביותר רקמות הגוף הרכות נשמרות לאחר שהוחלפו במינרלים. מאובנים מסוג נדיר זה התגלו לאחרונה על ידי דירק פוּקס (Fuchs) מהאוניברסיטה החופשית של ברלין ועמיתיו, בסלעי גיר בלבנון, באתר הממוקם במרחק של כ-45 ק"מ מבֵּיירוּת ו-15 ק"מ מגְ'בֵּייל. המאובנים הם של שלושה מיני תְמָנוּנִים שחיו לפני כ-95 מיליוני שנים. הממצא פורסם בכתב העת המדעי Palaeontology.
תמנונים הם רכיכות וכמעט אין בהם חלקי גוף קשים. כאשר תמנון מת רקמותיו הרכות נרקבות במהירות ולרוב לא נותר ממנו זכר. כך, אף על פי שמיני התמנונים מגוונים ביותר ושקיימים היום יותר מ-300 מינים שונים שלהם, עד עתה היה ידוע רק על מין תמנון קדום מאובן יחיד. למרבה המזל כאשר התמנונים שנמצאו בלבנון מתו, הם שקעו במהרה לקרקעית ים דלה בחמצן וכוסו במשקעים מבלי להירקב. בשל כך התקבלו מאובנים שמורים היטב, שרקמותיהם הרכות הפכו למינרל אפטיט (זרחת סידן) שגונו לבן-צהבהב.
כאשר מתבוננים במאובנים אלה אפשר להבחין מיד עד כמה הם דומים לתמנונים בני זמננו: יש להם גוף וראש דמויי שק שלקצהו הקדמי מחוברות שמונה זרועות (מכאן שם המחלקה אליה שייכים התמנונים וקרובי משפחתם: ראש-רַגְלָאִים) ועל הזרועות שורות של כפתורי הצמדה. במאובנים אפשר להבחין גם בשרידי שרירים, זימים, בשק הדיו ואפילו בדיו עצמו שדלף אל מחוץ לשק.
אף על פי שצורתם של התמנונים המאובנים מזכירה את התמנונים המוכרים לנו כיום, לא כל ראש-רגלי בעל שמונה זרועות הוא תמנון מודרני, כפי שלא כל יונק בעל ארבע רגליים וזנב הוא שנבּוּב. בזכות מצב שימורם המעולה של התמנונים שהתגלו אפשר להבחין כי אכן אין הם תמנונים בני זמננו, אלא מייצגים צורת מעבר בין האב הקדמון של התמנונים למיני התמנונים הנפוצים בימינו.
אחד המאפיינים הבולטים, השונה בתמנונים הקדומים, הוא שריד הקונכייה. לרכיכות רבות יש קונכייה, אך היא התנוונה בתמנונים ובדיונונים הקרובים להם. במקרה של הדיונונים נותרה מן הקונכייה מעין לוחית קטנטנה בתוך גופם, ואילו אצל התמנונים הקונכייה התנוונה עוד יותר, עד שכל שנותר ממנה הוא זוג מבנים פנימיים זעירים, דמויי מוט. היעלמותה של הקונכייה היא המאפשרת את גמישותם המרשימה והמפורסמת של התמנונים בני ימינו.

מאובן של Styletoctopus annae, מין תמנון נוסף שנתגלה בסלעי הגיר בלבנון. שרידי הקונכייה, המוטבעים בסלע ונראים בצד השמאלי של התצלום, רחוקים מאוד זה מזה ומנוונים לצורת מוט. צילום: Courtesy of Dirk Fuchs
לעומת שרידי הקונכייה הפנימית המנוונים בתמנונים המודרניים, הבחינו החוקרים כי בשני מיני תמנונים מאובנים, השייכים לאותו סוג, רואים בבירור שרידים גדולים המזכירים שתי קשוות קונכייה היוצרות יחדיו מבנה המזכיר את האות U או V. אך החוקרים גילו להפתעתם כי במין תמנון שלישי שנמצא באתר – מסוג שונה – שרידי הקונכיה רחוקים מאוד זה מזה ומנוונים לצורת מוט. אף על פי שאינם זהים למוטות המנוונים עוד יותר הקיימים בתמנונים בני זמננו, הם מזכירים אותם בצורתם.
הממצאים שהחוקרים גילו במאובנים נדירים אלה, וההבדלים בין התמנונים המאובנים לבני זמננו, אפשרו לחוקרים ללמוד פרטים נוספים על האבולוציה של התמנונים, שידוע עליה כה מעט. מסקנתם היתה כי הקונכייה הפנימית של אבות התמנונים נחצתה במהלך האבולוציה לזוג קשוות שהתרחקו זו מזו, התנוונו לזוג מוטות והמשיכו להתנוון עד למבנים הקיימים בתמנוני ימינו. כמו כן חשף גילוי המאובנים כי למרות העובדה שלפני 95 מיליוני שנים היו תמנונים בעלי שרידי קונכייה גדולים יחסית, תמנונים שככל הנראה לא היו אבות התמנונים בני זמננו אך מייצגים מצב קדום, התקיימו במקביל להם תמנונים (כדוגמת המין השלישי שתואר) בעלי מבנים המזכירים את התמנונים המודרניים, וככל הנראה הם שהיו אבותיהם הקדומים.
המאמר המקורי:
Fuchs, D., Bracchi, G. & Weis, R. New octopods (Cephalopoda: Coleoidea) from the late Cretaceous (Upper Cenomanian) of Hâkel and Hâdjoula, Lebanon. Palaeontology 52, 65-81 (2009). doi: 10.1111/j.1475-4983.2008.00828.x
הכתבה המקורית מופיעה במגזין גליליאו גיליון 129, מאי 2009