קטעי מעבר (חלק ד' ואחרון)
סיכום
כשמביטים בכל צורות המעבר שתוארו, חשוב לזכור כי אף על פי שהן מייצגות שלבי ביניים בהתפתחות החיות המוכרות לנו כיום – עופות, דו-חיים ועוד – אין זה אומר כי המעבר מתרחש באופן קווי, כשכל פעם מין-ביולוגי אחד מחליף מין-ביולוגי אחר. אחרי הכל, אם זה היה המצב, הדגים היו נעלמים עם הופעת הטטרפודים ולא הופכים לחולייתנים הכי נפוצים על פני כדור הארץ (להשוואה, רק כ-10% מהחולייתנים הם יונקים). העץ האבולוציוני הוא מסועף: מינים רבים הנמצאים ברשומות המאובנים מייצגים "מבוי סתום" שנכחד, אך יש בו מאפיינים המייצגים תכונות של ענפים, שושלות נוספות, שכן שרדו.
כמו כן, כל צורת מעבר היא יצור מושלם בפני עצמו וללא ידע מוקדם על צאצאיהם המאוחרים הם לא היו זוכים בכינוי "שלבי ביניים". למעשה, כל אורגניזם הקיים בימינו, כולל כמובן האדם, הוא – בהנחה שלא ייכחד – צורת ביניים בין יצור קדום ליצור עתידי או לשושלת קיימת. למשל, הזוחלים החיים כיום מייצגים את זוחלי העבר ולכן הם למעשה צורת המעבר בין הדו-חיים ליונקים ובין הדו-חיים לעופות.
המאובנים הם רק חלק קטן משפע העדויות לנכונות תורת האבולוציה. עדויות רבות נוספות למנגנון האבולוציה ולתורת האבולוציה עצמה מגיעות מהתבוננות ביצורים חיים בני זמננו – למשל, מידת הדמיון בהתפתחותם העוברית ובגנים שלהם או תפוצתם הגאוגרפית, ומניסויי מעבדה. עם זאת, מאובנים מספקים ראיה ישירה לאבולוציה והם מאפשרים לנו ללמוד על החיים בעבר הרחוק ולעתים אף לצפות באנטומיה של היצורים הקדומים.
| עידן | תור | זמן תור (מיליוני שנים לפני זמננו) |
תקופה | מאובנים המוזכרים במאמר |
| פליאוזואיקון | דבון | 408.5-363 | דבון שלישי/שני | דגים מצויצי סנפיר: אֵיסטֶנוֹפְּטֶרוֹן, פַּאנדֶראּיכטִיס, טִיקטַלְאִיק טטרפודים קדומים: ונתאסטגה, אִיכטִיוֹסטֶגָּה, אקָנתוֹסטגה |
| מזוזואיקון | יורה | 208-145 | יורה מאוחרת | דינוזאורים מנוצים: אפידקסיפטריקס מאובני ציפורים: ארכיאופטריקס |
| קרטיקון | 145-65 | קרטיקון תחתון | דינוזאורים מנוצים: מיקרורפטור |
|
| קנוזואיקון | שלישון | 65-1.75 | איאוקן | עטלפים: אוניקוניקטריס לוויתנים: פקיצטוס, הינדוהיוס, אמבולוצטוס, רודוצטוס, מיָצטוס, בסילוזאור, דוֹראוּדוֹן |
| אוליגוקן | לוויתנים: ג'אנג'וצטוס, אטיוצטוס |
ספרים מומלצים
סטיבן ג'יי גולד. דינוזאור בערֵמת שחת. תרגום: דוד שחם. דביר, 2003.
סטיבן ג'יי גולד. יד מלאה. תרגום: עמנואל לוטם. דביר, 2003.
ניל שובין. הדג שבּתוֹכֵנוּ. תרגום: עדי מרקוזה-הס. ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, 2010.
Neil Shubin. Your Inner Fish: A Journey Into the 3.5-Billion-Year History of the Human Body. Vintage, 2009.
Carl Zimmer and Carl Dennis Buell. At the Water's Edge. Free Press, 1999.
Carl Zimmer. The Tangled Bank: An Introduction to Evolution. Roberts and Company Publishers, 2009.
טריוויית מאובנים
מאובן (בלטינית: fossilis, "נחפר") הוא כל שריד או סימן שנותר מאורגניזם קדום. על פי הגדרה, מאובן יכול להשתייך לכל המאוחר לתקופת הפליסטוקן, כלומר גילו חייב להיות 10,000 שנים לפחות. אורגניזמים שהתאבנו בשלמותם, כולל הרקמות הרכות שלהם, נדירים ביותר. לרוב משתמרים רק החלקים הקשים, כגון: שלדי חד-תאיים, קונכיות, שיניים, עצמות, ענפים וגזעים. לפעמים משתמרים גם עלים, אם כי לרוב כדפוס. עלה הוא רקמה רכה ברובו אך ידועים מקרים שבהם התאבנו עלים ואף שמרו על צבעם. ברגע שחושפים עלים כאלה לאויר הם מתחמצנים ומשחירים. סימנים מאובנים, המעידים בעקיפין על אורגניזמים קדומים, כוללים טביעות כף רגל, גללים, דפוסי קונכיות שנותרו בסלע, גלעינים – יציקות – של חללי הקונכיות וסטרוֹמטוֹליטים (בוץ שנלכד במרבדי חיידקים כחוליים).
מרבית המאובנים נמצאים בסלעי משקע כגון, פְּצָלים, קירטון וגיר, וזאת מאחר שתנאי ההתאבנות טובים יותר בסביבה שהיתה עתירה במשקעים. שרידי יצורים הנקברים תחת מעטה המשקעים מוגנים מפני אוכלי נבלות, מפָרקים ובליה. ככל שתהליך הקבורה במשקעים מהיר יותר כך גדל הסיכוי לקבלת מאובן שמור יותר. מאותה סיבה סביר למצוא מאובנים של יצורים שחיו בתוך סביבה מימית או בקרבתה, יותר מאשר יצורים שחיו על היבשה (הדבר אמור גם בעצי ביצה ובעצים שנפלו לאגמים או נסחפו לנהר). במרוצת הזמן, לאחר הקבורה, המשקעים הופכים לאבן ורקמות הפגר מוחלפות במינרלים המחלחלים מהסביבה או שהן מומסות ומותירות רק דפוס בסלע.
סטרוֹמָטוֹליטים – המאובנים העתיקים ביותר
מאובני סטרומטוליטים. מתוך ויקיפדיה
סטרומטוליטים הם מבנים מרובדים שנוצרו מבוץ שנלכד בשכבות של חיידקים כחוליים, לאחר ששקעו במים רדודים. הסטרומטוליטים נמצאו בכמה מהסלעים הקדומים ביותר על כדור-הארץ, והם נחשבים למאובנים העתיקים ביותר. הסטרומטוליט העתיק ביותר שזוהה בוודאות הוא בן כ-2.6 מיליארד שנה, ונמצא בדרום-אפריקה. מבנים דמויי-סטרומטוליטים נמצאו גם בסלעים עתיקים יותר – עד כ-3.4 מיליארד שנה, אך עדיין ניטש ויכוח אם הם סטרומטוליטים אמיתיים, כלומר האם אכן נוצרו עקב פעילות של חיידקים, או על-ידי תהליכים גיאולוגיים שאינן מעידים על הימצאות חיים.
מדוע לא מוצאים מאובנים של כל החיות והצמחים הקדומים?
מאחר שדרושים תנאים מיוחדים כדי שיצור יתאבן, רק חלק קטן מהאורגניזמים שחיו בעבר אכן התאבנו. גם לאחר שנוצר מאובן הוא עלול להינזק ולהיהרס בגלל שינויים גאולוגיים בשכבות הסלע שבהן הוא נמצא. הסיכוי כי יימצא היום מאובן של אורגניזם שחי בעבר הרחוק הוא זעום עקב תהליכי הפירוק המתרחשים לרוב עם מותו של אורגניזם, ועקב ההרס והבליה של המאובנים. ההערכה היא כי כל המאובנים שהתגלו עד היום מייצגים בין 0.1-1% מכלל המינים הביולוגיים שהתקיימו בעבר. מרבית מיני בעלי החיים והצמחים הקדומים נעלמו מבלי להותיר זכר.
יערות מאובנים
לעתים, כאשר עצים מתאבנים, החומר האורגני המרכיב אותם מוחלף במינרלים, כגון קוורץ, תוך שימור המבנה המקורי של העץ. לרוב אפשר להבחין ברקמות השונות ובטבעות הצמיחה של העצים המאובנים. בהרבה מקומות שבהם מבחינים בעצים מאובנים העצים שוכבים, מאחר שהתאבנו לאחר שנפלו, אך לעתים מוצאים גם גדמי עצים זקופים. אזורים בעלי ריכוז של עצים מאובנים מכונים יערות מאובנים. אחד היערות המאובנים הגדולים והידועים הוא הפארק הלאומי Petrified Forest באריזונה שבארצות הברית. בישראל אפשר לראות חלקי עצים מאובנים במכתש רמון. כאשר עצים מתאבנים תחת לחץ עצום וחום רב מתקבל פחם.
חומרים שבהם אפשר למצוא מאובנים
ענבר ובתוכו מאובנים של עכביש צעיר והטרף שלו, צרעה טפילית שנתפסה בקוריו, שנלכדו בשרף לפני 100 מיליוני שנים. צילום: Oregon Sate University.
למרות שמם, אפשר למצוא מאובנים גם בחומרים שאינם סלעים. עִנְבָּר הוא שרף עצים שהתאבן. לעתים אפשר למצוא בתוך הענבר חתיכות עץ קטנות, חרקים, עכבישים ויצורים אחרים שנלכדו בתוך השרף הדביק שהגן עליהם מפירוק, והתאבנו יחד איתו. בקליפורניה, ובכמה מקומות אחרים בעולם, ישנם בורות "זפת" (למעשה – אספלט) שיצורים שונים שנפלו לתוכם התאבנו ונשתמרו בצורה יוצאת דופן בזכות הסביבה דלת החמצן הקיימת בקרבם. הדוגמה המפורסמת ביותר למאובנים שנשתמרו כמעט בשלמותם ושלא הומרו לאבן היא הממותות הקפואות הקבורות בקרח שנמצאו בסיביר ובאלסקה.
צדפה מאובנת על ראש הר בירדן. צילום: צחי קמארה
לאונרדו דה-וינצ'י (1519-1452) היה אחד הראשונים שחקרו ותיעדו בדקדקנות את המאובנים באזור שבו חי, ובעיקר מאובנים ימיים כגון צדפות. אחד ההסברים שהוצעו בתקופתו להימצאותם של מאובנים ימיים בעומק היבשה היה כי הם הגיעו למקומם בזמן המבול הגדול של נח. אחד הטיעונים של לאונרדו כנגד הסבר זה התבסס על ניסוי שעשה: הוא מדד את מהירות התקדמותה של צדפת מאכל במשך יום, והגיע למסקנה שהיא לא תוכל לעשות את כל המרחק ללב היבשה ב-40 יום של המבול.
מאובנים בישראל
בישראל אפשר למצוא מאובנים במקומות שונים. סלע הגיר בשונית עין-קדם שבכרמל בנוי ממאובני צדפות וחלזונות. השונית נבנתה על גבי הר געש קדום בתקופת הקנומן; בתחילה מצדפות שונות-קשוות מקבוצת האוסטראות (Ostreacea), לאחר מכן מחלזונות מהסוג נרינאה (Nerinea) ולבסוף מצדפות שונות-קשוות מקבוצת הרודיסטים (Rudistacea). מאובני רכיכות נוספים כוללים את האמוניטים (Ammonoidea), ראש-רַגְלָאִים בעלי קונכיה חיצונית, הנמצאים בישראל בשכבות סלעים מתור הטריאס עד סוף תור הקרטיקון. אפשר לראותם בחרמון, בצוקי תמנע וב"קיר האמוניטים" במכתש רמון. במכתש רמון, בין היתר, יש מאובנים רבים: סטרומטוליטים, עצים מאובנים, חבצלות ים (Crinoidea) ועוד. ספוגים ואלמוגים מאובנים רבים מתור היורה מצויים במכתש חתירה (המכתש הגדול). במושב בית-זית התגלו טביעות כף רגל, מתקופת הקנומן, של דינוזאור בעל שלוש אצבעות, ככל הנראה מהסוג דמוי היען סטרוטיומימוס (Struthiomimus).
ענקים ודרקונים
מאובנים היו ידועים לאדם מימי קדם וכבר בימי אפלטון ואריסטו דנו בקיומם ובטבעם. מאחר שטבעם האמיתי של המאובנים התפענח רק בתקופה מאוחרת בהרבה, ניסו מגלי המאובנים בתקופות קדומות למצוא הסברים שונים ומשונים לעצמות, לעקבות ולמאובנים האחרים שנמצאו. הסברים אלה הולידו חיות מיתולוגיות רבות: הגריפין מקורו במאובן של הדינוזאור פרוטוצרטופס בעל המקור, ועצמות מֶגָלוזאורוס הוסברו כעצמות ענקים. גולגלות של ממותות ומסטודונים שנמצאו בסיציליה הם ההשראה לציקלופים בעלי העין האחת – למעשה בגלל החור הנותר במקומו של החדק. עצמות מאובנות של דינוזאורים ושל יונקים ענקיים הם ההשראה לאגדות הדרקונים הנפוצות בכל העולם.
אדם פילטדאון
ב-1912 נמצאו בפילטדאון שבדרום אנגליה גולגולת, עצם לסת ושן, לכאורה של מין חדש של אדם קדמון: "אדם פּילטדאון". מלכתחילה נשמעו ספקות בקשר לאותנטיות הממצא – הגולגולת היתה מודרנית-למראה, ואילו הלסת דמוית-קוף. אך לאדם פילטדאון היו גם תומכים רבים, בין השאר משום שהתאים לסברה שרווחה אז, שלפיה השינוי בגודל המוח היה הראשון שהתרחש באבולוציה של האדם. ב-1953 הוברר באופן סופי שהמאובן היה שילוב של גולגולת אדם מודרני, לסת של אורנג-אוטנג ושן של שימפנזה, שטופלו בתמיסות כימיות כדי לשוות להן מראה עתיק. עדיין לא ברור מי עשה זאת, ולאיזו מטרה.
הענק מקרדיף
הענק מקרדיף. מתוך ויקיפדיה
באוקטובר 1859, כאשר רוברט נוול כרה באר בחוותו בקרדיף, ארצות הברית, הוא נתקל בדמות של אדם מאבֶן, שלושה מטרים גובהו. נוול טען שמדובר במאובן של אדם קדמון, הציג אותו לראווה ואף גבה כסף מאנשים שבאו לראותו. בניגוד לאדם פילטדאון, שהצליח להוליך שולל חוקרים לא מעטים, היה ברור כמעט לכל מדען שבחן את הענק שמדובר בזיוף. כעבור זמן לא רב התברר שהעניין כולו הוא אכן מתיחה, שהגה ג'ורג' הָאל, דודו של נוול. הָאל האתאיסט יצר את הענק כדי ללעוג למכרו, כומר פונדמנטליסט, שהאמין בקיומם של ענקים קדמונים – הם ה"נפילים" המוזכרים בתנ"ך.
חפרתי וחשפתי דברים. הייתי סקרנית. ואז אהבתי לצייר את מה שמצאתי
— מרי ליקי מסכמת את הקריירה שלה.
משפחת ליקי היא ככל הנראה משפחת הפליאונטולוגים המפורסמת ביותר. לואיס ליקי, קנייתי לבן, היה מראשוני הארכיאולוגים והפליאונטולוגים של היבשת, ותרם תרומה נכבדה לחקר האבולוציה של האדם. הוא הכיר את מרי ניקול הבריטית כאשר שכר אותה לאייר את ספרו, וזו היתה לאשתו. מרי נעשתה לחוקרת מפורסמת בזכות עצמה, אף היא בתחום האבולוציה של האדם, והשושלת שהחלו נמשכה בדמותו של ריצ'רד בנם. ריצ'רד הצטרף להוריו בחפירות מגיל צעיר, ובבגרותו התברר כי ירש את "מזל ליקי" − היכולת לגלות מאובנים יקרי-ערך במקומות בהם אחרים לא מצאו דבר. ריצ'רד ליקי מתאר הן את חייו כחוקר הן את משנתו בספריו שתורגמו לעברית: "אנשי האגם" (הוצאת מעריב, 1982) ו"מוצא האנושות" (הד ארצי, 1998).
לוסי
ב-30 בנובמבר 1974 עסקו הפליאונטולוגים האמריקנים דונלד ג'והנסון וטום גריי באיסוף שגרתי של מאובנים במדבר אפאר שבאתיופיה. ממש לפני שעמדו לחזור למחנה הבחין ג'והנסון בעצם זרוע של הומיניד. בדקות שלאחר מכן מצאו השניים עוד ועוד עצמות – גולגולת, אגן, צלעות ועוד – 40% מהשלד של נקבה הומינידית, שחיה לפני יותר משלושה מיליון שנה. זהו השלד השלם ביותר מתקופה כה מוקדמת שנמצא מעולם. ההתרגשות במחנה היתה גדולה. ברמקולים התנגן השיר "Lucy in the sky with diamonds", ומתישהו במהלך הערב הוכתר המאובן בשם "לוסי", שם שבו הוא נודע עד היום. שם המין שאליו השתייכה לוסי נקרא "אוסטרלופיטקוס אפארנסיס", לאמור – קוף-אדם דרומי מאפאר.
הכינוי "מאובן חי" ניתן לכל אורגניזם, לרוב בעל תפוצה מוגבלת, הקיים בימינו, אך מזכיר בצורתו אורגניזמים מאובנים הנמנים עם אותה קבוצת יצורים אליה הוא משתייך. חיידקים יוצרי סטרומטוליטים, השנבוּב ועץ הגינקו הם דוגמאות ל"מאובנים חיים". גם שני מיני דגי הלטימריה הקיימים כיום הם "מאובנים חיים" מאחר שהם שייכים לסדרת דגים, הצֶלָקָנתים, שידועה ממאובנים בני יותר מ-320 מיליוני שנים ושחשבו כי נעלמה מן העולם לפני כ-65 מיליוני שנים. עם זאת, לא קיימים מאובני צלקנתים המשתייכים לאותו מין, סוג או משפחה של הצלקנתים בני זמננו, הלטימריות.
דגם של לטימריה. מתוך ויקיפדיה
מרג'ורי איילין דוריס קורטניי-לטימר (Courtenay-Latimer) היתה האוצרת של מוזאון הטבע באיסט לונדון שבדרום אפריקה. דייגי האזור חיבבו אותה מאחר שידעו שהיא תמיד תשמח לחפש דגים מעניינים ולהביאם למוזיאון. ב-22 בדצמבר 1938 הנריק גוסן (Goosen), ידידה של גברת לטימר וקברניטה של ספינת מכמורת, קרא למרג'ורי לנמל כדי שתסתכל על הדגים שתפס. קצת לפני שעמדה להפסיק את חיטוטיה בערימת הדגים המצחינה הבחינה מרג'ורי לפתע ב"דג היפה ביותר שראיתי מימי, אורכו 1.5 מטרים, וצבעו כחול-ארגמן עם סימונים כסופים שזהרו בכל צבעי הקשת." גברת לטימר שלחה רישום של הדג לידידה חוקר הדגים ג.ל.ב. סמית', שמיד עם הגיעו למוזאון בפברואר 1939 זיהה את הדג כשייך לסדרת הצֶלָקָנתים, דגים מצויצי-סנפיר שהמומחים האמינו כי נכחדו עם הדינוזאורים (פרט לשושלת העופות) לפני כ-65 מיליוני שנים. סמית' העניק לסוג הדג את השם לטימריה – לכבודה של גברת לטימר.
עוד על אבולוציה, מאובנים ומאובני מעבר
הטקסט עובד מתוך המאמר המלא שהתפרסם במגזין גליליאו, אוגוסט 2009
תיבת נעם - מחשבות ביולוגיות 