תגית: גליליאו

גיל הבגרות המינית של דגי סֵיפָן מושפע מהופעתם של זכרים בקבוצה

נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו

קבוצת מדענים מאוניברסיטאות אקסטר וגלאזגו גילו כי גיל הבגרות המינית של דגי סֵיפָן מצוי (Xiphophorus hellerii) מושפע ממראם החיצוני של זכרים בוגרים בקבוצה. דגי סייפן הם דגי נוי טרופיים פופולריים, שמוצאם במרכז אמריקה. לזכרי סייפן בוגרים יש תוספת מוארכת, דמוית חרב סַיִף, בחלקו התחתון של סנפיר הזנב. תוספת זו היא מקור שמם בעברית (וגם באנגלית: Swordtail – זנב-חרב). העיטור דמוי החרב גורם לזכרים להיראות גדולים ומושכים יותר בעיני הנקבות.

במחקר, שפרסמו קרייג וולינג (Walling) ועמיתיו במגזין Biology Letters של החברה המלכותית, מתואר כי נקבות סייפן שראו זכרים בעלי "חרבות" מרשימות הגיעו לבגרות מינית עד ארבע חודשים מוקדם יותר מנקבות שלא ראו זכרים כאלה. בניגוד לנקבות, זכרים צעירים שראו זכרים בוגרים בעלי "חרבות" ארוכות התבגרו מאוחר יותר מאלה שראו זכרים בעלי עיטורים פחות מרשימים. השינוי בעיתוי הבגרות המינית לפי איכות הזכרים בסביבה מאפשר לנקבות להבטיח כי ימצאו בני זוג מוצלחים, ולזכרים – לעכב את התבגרותם לזמן שבו לא יאלצו להתחרות בזכרים מושכים יותר.

מחקרים קודמים הראו כי במינים רבים, ובהם כמה יונקים, הסביבה החברתית מסוגלת להשפיע על גיל הבגרות המינית באמצעות אותות כימיים מפרטים אחרים בסביבה. כדי למנוע השפעה כזו החזיקו וולינג ועמיתיו בדגים הבוגרים והצעירים במכלים נפרדים, כך שיכלו לראות אלה את אלה, אך לא להעביר חומרים או להשתמש בחושים אחרים מלבד חוש הראיה כדי להגיב זה על נוכחותו של זה. למרות ההפרדה, נמצא הבדל גדול בגיל הבגרות המינית של סייפנים צעירים בנוכחות זכרים בוגרים בעלי חרבות ארוכות ובהיעדר זכרים כאלה, ומכך הסיקו החוקרים כי אותות חזותיים בלבד מספיקים כדי לשנות את קצב ההתפתחות המינית ולאפשר בכך אסטרטגיית רבייה מוצלחת.
להמשיך לקרוא קצרצרים: טוב מראה עיניים

גוזל ציפור האוביל דואג לעצמו לתנאי מחיה אידאליים בקן הפונדקאי: הוא הורג את שכניו

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

במחילה באדמה גוזל קטן בוקע מביצתו אל תוך חושך מוחלט. הוא לא יודע זאת, אך הוא אינו הגוזל הראשון המאכלס את הקן התת-קרקעי: גוזל גדול יותר, שבקע זמן מה לפניו, מחכה לו באפלה. הגוזל הגדול הוא רוצח המצויד בשני קרסים אימתניים שבולטים ממקורו. כעבור דקות הוא נכנס לפעולה: בחסות האפלה הוא מתביית על הגוזל הקטן, ובתנועות הנראות לא אופייניות לגוזל קירח הנראה כה חסר ישע הוא תופס את קורבנו, פותח וסוגר את מקורו מטיל האימה על הגוף הקטן ומטלטל אותו.

את תרחיש האימה הזה צילמו, בצבעי השחור-לבן של מצלמת תת-אדום, קלייר ספוטיזווד (Spottiswoode) מאוניברסיטת קיימברידג' באנגליה וירוּן קוֹרפאר (Koorevar) מ-E.C.O. Logisch בהולנד. בסרטון נראה גוזל של שרקרק זעיר (Merops pusillus, גם "שרקרק קטן") המותקף על ידי אחיו החורג – גוזל של אוביל (Indicator indicator): להמשיך לקרוא לרצח בקעו

גידול דגים מחוץ למים גרם לשינויים ששיפרו את יכולת ההליכה שלהם – ושפך אור על המעבר האבולוציוני מהים ליבשה

נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו

אם תתבקשו לדמיין דג ולמנות את התכונות שלו, ככל הנראה הליכה היא לא התכונה הראשונה (או העשירית) שתמנו. למרות זאת, אנחנו והחולייתנים האחרים החיים ביבשה חבים את קיומנו לדגים בעלי יכולת הליכה. הדגים שיכלו להלך באמצעות סנפיריהם על הקרקעית, ואולי אף עלו לזמן קצר ליבשה, היו אלו שמהם התפצלה לבסוף שושלת הדגים שהתפתחה לחולייתנים בעלי הגפיים – הטטרפודים (Tetrapods, "בעלי ארבע רגליים").
להמשיך לקרוא צעדים ראשונים

אחרי אימון כושר בדים סינתטיים מסריחים יותר מבדי כותנה, בגלל החיידקים

אם אתם עושים כושר (או סתם מסתובבים בתל-אביב בקיץ) אולי שמתם לב שלעתים הבגדים שלכם מצחינים ולעתים המצב לא כל כך נורא. אם לא שמתם לב לכך – שאלו את החברים שלכם. ההבדל בריחות קשור לבגדים שעל גופכם. בדים סינתטיים – בדי פוליאסטר – מריחים רע בהרבה מאשר בדי כותנה, ועל פי מחקר שהתפרסם לאחרונה ב- Applied and Environmental Microbiology, כל זאת בגלל חיידקים.
להמשיך לקרוא סיפורי בדים

למור נדיר ומשונה שחי רק במדגסקר מסוגל לשלוט בטמפרטורה של האצבע האמצעית המיוחדת שלו

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

אם תצאו בלילה לטיול באי מדגסקר, ואם יהיה לכם הרבה מזל, אולי תוכלו לראות את אחד מבעלי החיים המוזרים ביותר החיים כיום. הוא נראה כמו הכלאה בין חולדה, סנאי וקוף: זנבו שעיר וסבוך, אזניו גדולות, שיניו הקדמיות בולטות וממשיכות לצמוח במשך כל חייו, כמו שיניהם של מכרסמים. עיניו מחזירות אור כעיני חתול ונראות תמיד כאילו הן עומדות לצאת מחוריהן.

הדבר המוזר ביותר בו (ואין ספק שמדובר בתחרות קשה…) הוא אצבעו האמצעית, שהיא ארוכה ודקה כל כך עד שהיא נראית כשלד מכוסה עור. בקרב תושבי מדגסקר נקשרו בשמו אגדות הרואות בו סימן מבשר רעות, ולא קשה להבין למה.

ליצור הזה קוראים איי-איי, ואנחנו דווקא חושבים שהוא חמוד.
להמשיך לקרוא אצבעו של האיי-איי

עצמות מאובנות של מגלנים מצביעות על כך שעופות אלה השתמשו בכנפיהם כדי לחבוט ביריבם

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

בשנת 1977, סטורס אולסון (Olson) מהמוזאון לטבע בוושינגטון מצא כמה עצמות כנף של מַגְלָן – עוף מים – במערה בג'מייקה. במבט ראשון העצמות נראו מעוותות: המטאקרפוס – "עצמות המסרק" שבכף היד, שאצל העופות מאוחות לכדי עצם אחת – היתה גדולה בהרבה מהמקובל אצל עופות דומים, חלולה ובעלת דופן עבה, וצורתה מעוקלת. גם עצמות הגומד, החישור ושורש כף היד נראו שונות. ככל הנראה, חשב אולסון, סבלה הציפור מבעיה התפתחותית כלשהי. אך עצמות כנף נוספות שנתגלו, בעלות אותה צורה, הוכיחו שטעה. המוזרות אינן סימן של בעיה, אלא העידו לדעתו על התאמה מיוחדת של ציפור זו. איזו התאמה? במאמר שהתפרסם במגזין Proceedings of the Royal Society B, מציעים אולסון ועמיתו ניקולס לונגריץ' (Longrich) תשובה מעניינת במיוחד.
להמשיך לקרוא ציפורי קרב

חוקרים מציעים ששועלים משתמשים בשדה המגנטי של כדור הארץ בשעת ציד

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

אם אתם נוהגים לצפות בסרטי טבע, ייתכן שראיתם את הסצנה המרשימה הזו: שועל אדמדם פוסע בשדה מכוסה שלג, מטה את ראשו ימינה ושמאלה, ואז נעצר וקופץ פתאום בתנועה מסוגננת לתוך השלג, ראשו לפנים. כשהוא יוצא מבצבצת מפיו הסיבה לתרגיל האקרובטי הזה – עכבר חסר מזל.

איך מצליח השועל לקבוע בדיוק כזה את המקום שבו נמצא העכבר? ברור כי חוש השמע משחק כאן תפקיד נכבד, אך מאמר שפורסם במגזין Biology Letters מציע כי השועלים נעזרים גם ב"חוש שישי" – היכולת לכוון את עצמם לפי השדה המגנטי של כדור הארץ.
להמשיך לקרוא מצפן לשועלים

על גילויה של גולגולת כבדה וגרמית ועל ענפים צדדיים בעץ משפחת האדם

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

ביולי 1959, מרי ולואיס ליקי (Leakey), אולי זוג האנתרופולוגים המפורסם ביותר, עסקו בחפירות בערוץ אולדובאי (Olduvai) שבטנזניה. הם חיפשו, כפי שעשו במשך רוב הקריירה שלהם, אחרי מאובנים של מינים נכחדים משושלת האדם שיוכלו לשפוך אור על האבולוציה של המין האנושי. בני הזוג ליקי עבדו באולדובאי מ-1935, ומצאו בעיקר כלי אבן מתקופות שונות, אך לא מצאו דבר שטרם נראה. למעשה, היבול הדל שהניב הערוץ במשך שנים ארוכות כל כך הטיל בספק את כדאיות המחקר באזור. כל זה השתנה ב-17 ביולי. בבוקר זה מרי יצאה לבדה לחפירות – בעלה לואיס נשאר במחנה, חולה. אך לא היה זה רק המקרה שזימן לידיה את אחת התגליות החשובות ביותר של הזוג – מרי תמיד היתה זו שהעדיפה ללכלך את ידיה בחפירות, בעוד לואיס היה אחראי על מציאת המקומות המבטיחים לחפור בהם, ועל פיתוח השערות, שממצאיה של מרי שימשו להן בסיס. להמשיך לקרוא השיח האנושי