נעם לויתן
בתקופה האחרונה, כנראה לקראת שנת הלימודים הקרבה, התפרסמו בתקשורת כתבות רבות ומטעות בנושא ריטלין ו-ADHD. השבוע גם ynet הצטרפו למבול כתבות ההפחדה בנושא.
להמשיך לקרוא הריטלין, הכתבה המטעה שנכתבה לכבודו וההיסטוריה הנכונה
הסלמון המהונדס גנטית של חברת אקווה-באונטי, שכתבתי עליו כאן לפני שנתיים, נמכר בקנדה. לאחר 25 שנים של התמודדות עם עודף רגולציה מכרה החברה ללקוחות הקנדיים כ-4.5 טון (4,535 קילוגרם) של בשר הסלמון המושבח במחיר שוק: 5.30 דולר אמריקני לפאונד (0.45 קילוגרם). זה המקרה הראשון, ונקווה שלא האחרון, שבו בעל חיים מהונדס גנטית נמכר בשוק החופשי למאכל
למידע נוסף על דג הסלמון של חברת אקווה-באונטי קראו את הרשומה המקורית
נעם לויתן
בסיפורי מדע בדיוני רבים האיום הגדול ביותר על החיים כפי שאנו מכירים אותם הוא להיטמע בייצור אחר ולהתמזג בו. המיזוג כמעט תמיד מוצג כמשהו שלילי, שיש להימנע ממנו. ובדרך כלל אף על פי ש"ההתנגדות לא תועיל", הגיבורים מצליחים לחמוק מהמיזוג.
להמשיך לקרוא על מוצא החיים המורכבים
השבוע הסתובב ברשת סרטון שהראה שדוריטוס דליק. יוצרי הסרטון בחרו לנסות להפחיד את הצופים מפני החטיף בטענה שמאחר שהוא דליק לא בריא לאכול אותו, כמו שלא בריא לאכול נפט או פלסטיק. בתגובה הצתתי דוריטוס בעצמי במכון דוידסון והכנתי סרטון תגובה:
העובדה שמאכל דליק לא אומרת שהוא מסוכן או לא בריא, אלא רק שיש בו אנרגיה. את האנרגיה שבמזון מודדים ביחידה הקרויה קלוריה. קלוריה אחת היא כמות האנרגיה הדרושה לחימום גרם מים במעלת צלזיוס אחת, בלחץ של אטמוספירה אחת. בהקשר של מזון המונח קלוריה מתייחס לקילוקלוריה (אלף קלוריות קטנות), או כמות האנרגיה הדרושה לחימום קילוגרם מים במעלת צלזיוס אחת. את הקלוריות שיש במזון אפשר למדוד על ידי שרפתו במיכל מוקף מים ומדידת העלייה בטמפרטורת המים.
עם זאת, כנראה כדאי לא להגזים באכילת חטיפים עתירי קלוריות בלי קשר להיותם דליקים.
ראיתי את קייל היל מדגים בטוויטר איך אפשר לגרום לדמות מצוירת לקום לתחייה. לא התאפקתי ולמחרת ניסיתי לעשות זאת בעצמי במכון דוידסון:
נא לנסות בבית ולדווח 🙂
אם תרצו לבצע את הניסוי בעצמכם כל מה שתצטרכו זה משטח למינציה (או משטח מנוילן או שמרדף), טוש ללוח מחיק ומי ברז.
הדמויות המצוירות שהצלחתי להנפיש צוירו בטושים מחיקים כהים יחסית מסוג bold color dry erase.
להמשיך לקרוא קצרצרים: לעורר ציור לחיים
חוקרים מהודו העניקו את השם Eriovixia gryffindori לעכביש שגילו, מאחר שצורתו מזכירה את מצנפת המיון מסדרת הארי פוטר. בספרים המצנפת, שהייתה שייכת במקור לגודריק גריפינדור, ממיינת את תלמידי בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות לבתים שונים.
בחלק האטימולוגיה במאמר המדעי, שבו מסבירים על השם הנבחר, החוקרים לא הצליחו להסתיר עד כמה הם גיקים (תרגום חופשי):
שמו של העכביש בעל הצורה הייחודית נגזר משמו של החפץ הקסום הנפלא והתבוני, מצנפת המיון, שהיה בבעלותו של הקוסם (הדמיוני) מימי הביניים, גודריק גריפינדור, אחד מארבעת מייסדי בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות ושמקורו בדמיונה רב העצמה של אשפית המילים היוצאת מן הכלל, גברת ג'יי קיי רולינג, וכפי שהוצג בסדרת הספרים האהובה שלה, שגיבורה הוא הקוסם-הנער האהוב על כולם הארי פוטר. זהו שיר הלל של המחברים לקסם שאבד ושנמצא, בניסיון למשוך את תשומת הלב לעולמם המרתק, אך שמתעלמים ממנו תכופות, של חסרי החוליות ולחייהם הסודיים.
הצורה והצבע של העכביש הקטן, שאורכו לא עולה על 7 מילימטרים, מאפשרים לו להסוות את עצמו כעלה יבש וכך לחמוק מטורפים.
אני, אגב, הייתי מצפה שעכביש יהיה חבר בסלית'רין ולא בגריפינדור.
להמשיך לקרוא קצרצרים: עכביש על שם דמות מהארי פוטר
נעם לויתן | מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
בשנת 1987 ראה אור הספר "והתזמורת המשיכה לנגן" של העיתונאי האמריקאי רנדי שילטס (Shilts). שילטס, שימות בעצמו מסיבוכי איידס ב-1994, התיימר לסקור בספר את שנותיה הראשונות של מגפת האיידס בארצות הברית, מגפה שבתחילה נראה כי היא תוקפת וקוטלת בעיקר אנשים כמוהו – הומוסקסואלים – ועלו טענות כי בשל כך הממשל אינו ממהר לטפל בה ולנסות לבלום אותה. לטענת שילטס, הספר נועד לעורר תשומת לב למחדלי הממשל, ולהניע פעילות פוליטית לבלימת גל של אלימות הומופובית שהוא היה משוכנע שעומד להתפרץ בשל הטענה כי ההומוסקסואלים מפיצים את המחלה הקטלנית.
כמו כל עיתונאי טוב ידע שילטס כי הדרך הטובה ביותר לבנות סיפור מושך, היא לכתוב על גיבורים ונבלים. וכמו עיתונאי רע יצר שילטס את דמות הנבל במו ידיו.
להמשיך לקרוא האיש שלא הביא את האיידס לארצות הברית
בקופסה חשוכה תלוי זבוב. הוא מחובר לתקרת הקופסה באמצעות אלקטרומגנט האוחז בסיכה, שמודבקת לגב החזה של הזבוב. לפתע האלקטרומגנט מנותק מהמתח המפעיל אותו והזבוב נופל. במקום לנפנף בכנפיו ולעצור את הנפילה נראה כי הזבוב כלל לא מודע לכך שהוא נופל. עד שהוא קולט זאת ומתחיל לנסות לעוף כבר מאוחר מדי – הוא מתנגש בקרקעית הקופסה.
זבוב הרחף (Episyrphus balteatus) הזה הוא חלק מניסוי שערכו חוקרים מאוניברסיטת אקס-מרסיי ושתוצאותיו פורסמו ב-Journal of Experimental Biology. החוקרים לא הפילו זבובים (רק) להנאתם אלא כדי לבדוק אם יש להם, כמו לנו, חוש שיווי משקל המאפשר לחוש תאוצה ואת המיקום ביחס לכוח המשיכה.
זבובי רחף מסוגלים לרחף במקום ולעוף במהירות מרשימה הצדה ולאחור. פעלולים שכאלו דורשים תחושה טובה של מיקום הגוף באוויר וביחס לקרקע, ולכן דורשים לכאורה גם את היכולת לחוש בכוח המשיכה ובתאוצה.
כדי לבחון האם יש לזבובי רחף חוש כזה, הפילו החוקרים זבובים בתוך קופסאות שונות. בקופסאות חשוכות 70 אחוז מהזבובים הגיבו לאט מדי לנפילה, אם בכלל, והתנגשו בקרקעית; בקופסאות לבנות המוארות באור אחיד הזבובים הגיבו מהר יותר ורק 30 אחוז מהם התרסקו; ובקופסאות מוארות ומפוספסות – סימון המקל את ההתמצאות – רוב הזבובים הגיבו מהר ובזמן ורק 10 אחוז מהם התרסקו.
החוקרים סבורים כי תוצאות אלו מראות כנראה שלזבובים אין מערכת שיווי משקל פנימית (כמו שיש באוזן הפנימית של רוב היונקים) אלא שהם מסתמכים על תנועת האוויר ובעיקר על הראייה כדי לזהות את מיקומם ולהגיב בהתאם.
* הרשומה היא גרסה מורחבת של המבזק "זהירות, זבובים נופלים" שהתפרסם באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי.
להמשיך לקרוא קצרצרים: זבובים בנפילה חופשית
יונת אשחר נעם לויתן | גליליאו
מיהו החרק שבתמונה למעלה משמאל?
יש לו כנפיים דקות וצבעוניות, ועליהן "כתמי עיניים" מרשימים, שעשויים מכמה עיגולים המסודרים אחד בתוך השני. יש לו מעין חדק ארוך ודק שבעזרתו הוא אוכל. הוא עוזר להאביק את הצמחים שמהם הוא ניזון. והוא נראה כמעט זהה לפרפר שבתמונה מימין. לכן ברור, כמובן, שמדובר בקָליגְרָמָטיד.
להמשיך לקרוא גברת שונה באותה אדרת
נעם לויתן ויונת אשחר | גלילאו
כל לילה יוצאות החולדות בערים ובכפרים ממקומות המסתור שלהן ומשחרות למזון. במהלך חיפושיהן מגיע פתאום לאפן ריח מוכר. הן קוראות קריאות אזהרה לחברותיהן ובורחות בבהלה. כולן פרט לאחד. הריח שגרם לחבריו לנוס בבהלה הוא עבורו ריח נפלא. הוא מעולם לא הריח משהו כל כך טוב. בניגוד לחבריו שנסו על נפשם זכר החולדה כלל לא חש פחד, אלא משיכה בסיסית וכמעט חולנית לריח. הוא חייב למצוא את מקורו! הוא תר נואשות אחר הריח עד שהוא מגיע למקור: חיה גדולה, פרוותית ומושכת. הוא רץ לעברה בחדווה וכך מסתיימים חייו – בבטנה של חתולה.
הגורם להתנהגות האובדנית של החולדה בסיפור הוא טפיל חד תאי הקרוי טוֹקסוֹפּלזמה גוֹנדי (Toxoplasma gondii) או טוקסו, בקיצור. הטפיל מסוגל להדביק מגוון רחב של יונקים ושל ציפורים, אך כדי להשלים את מחזור חייו ולהתרבות ברבייה זוויגית הוא חייב להגיע למעי של הפונדקאי הסופי שלו – החתול, או ליתר דיוק כל טורף ממשפחת החתוליים.
להמשיך לקרוא עם קצת עזרה מחברים
תיבת נעם – מחשבות ביולוגיות 