הפשפש, העטלף וחדר המיטות

פשפשי המיטה הגיעו לראשונה לאדם מהעטלפים, וכעת ייתכן כי הם בדרכם להתפצל למינים ביולוגיים נפרדים

נעם לויתן ויונת אשחר | גלילאו

פשפש מיטה על עטלף
פשפש מיטה על עטלף. צילום: Gilles San Martin, CC-BY-SA.

כבר עשרות אלפי שנים דמם של בני אדם משמש כמזון לפשפש המיטה המצוי (Cimex lectularius). פשפש המיטה הוא חרק טפיל חסר כנפיים שחי בקבוצות בבתיהם של אנשים. גופו הקטן והשטוח מאפשר לו להסתתר במהלך היום מאחורי תמונות, מתחת למזרנים ולמיטות, בתוך כריות, בסדקים ובחריצים בבית ועוד. כשמכה בו תחושת רעב בשעת לילה מאוחרת, כשבני האדם ישנים, הוא נכנס למיטותיהם – אל מתחת למצעים – נצמד לגופם החם, עוקץ אותם ושותה את דמם. לאחר שהפשפש מסיים לאכול, הוא חוזר למקום המסתור שלו ומעכל בבטחה את ארוחתו במשך כמה ימים. ובינתיים, הרוק והארס מונע הקרישה שהחדיר הפשפש בזמן ארוחתו לגוף האדם עלולים לעורר תגובה אלרגית היכולה להימשך עד כמה ימים ומתבטאת בכך שאזור העקיצה מאדים, מתנפח ומגרד.

משנות ה-30 של המאה הקודמת ועד שנות ה-80 פשפשי המיטה המציקים כמעט והוכחדו בעולם המערבי ובישראל, בזכות שימוש להמשיך לקרוא הפשפש, העטלף וחדר המיטות

הימים הראשונים של יחסי מין מלאים

מאובני דגים מלפני מאות מיליוני שנים מראים כי הם היו בין הראשונים שקיימו יחסי מין מלאים

נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו

סרטון אנימציה המשחזר הזדווגות של מיקרוברכיוס.

רוב הדגים והדו-חיים הקיימים כיום מתרבים באופן שונה מהאופן שבו אנחנו וחולייתנים אחרים מתרבים. ניסיונות ההתרבות שלנו כוללים לשמחתנו הזדווגות, מאחר שההפריה אצלנו היא פנימית. כלומר, הביצית ותאי הזרע נפגשים ומתלכדים בתוך גוף הנקבה. לעומתנו רוב הדגים מתרבים בהפריה חיצונית – הנקבה מטילה תאי ביצה רבים למים והזכר מפריש מעליהם את זרעו. עם זאת על פי מחקר שפורסם במגזין Nature, אם נחזור מאות מיליוני שנים בזמן נגלה כי הפריה פנימית לאחר יחסי מין הכוללים חדירה, התפתחה כבר במחלקה של דגים קדומים הקרויים פְּלַקוֹדֶרמים.
להמשיך לקרוא הימים הראשונים של יחסי מין מלאים

השריד הסקסי של הלווייתנים

ללווייתנים עדיין יש עצמות אגן – בזכות הסקס

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

לבנתנים לבנים (בֶּלוּגוֹת) בזמן חיזור.
לבנתנים לבנים (בֶּלוּגוֹת) בזמן חיזור. צילום: Brian Gratwicke, CC-BY.

לפני כ-360 מיליון שנה טיפסו החולייתנים הראשונים מהים ליבשה, ומאז התפתחו לכל הדו-חיים, הזוחלים, היונקים והעופות שאנו מכירים כיום (ועוד רבים רבים שנכחדו). במשך הזמן הזה, היו לא מעט מינים שעשו את הדרך חזרה לחיים במים, באופן חלקי או מלא. אבל אף אחד מהם לא עבר מטמורפוזה מושלמת כמו הלווייתנאים – הדולפינים והלווייתנים. זנבם דומה חיצונית לזנב דג יותר מאשר לזה של הכלב, גפיהם הקדמיות נראות כסנפירים – רק בחינה מדוקדקת שלהם תגלה שהם יונקים, נושמים אוויר, בעלי טמפרטורת גוף קבועה, ומסתירים מתחת לעורם עדויות למוצאם מחיות יבשה.

כל חלק בגופם של הלווייתנאים עבר התאמה לחיים במים, אבל את השינוי הגדול ביותר עברו הגפיים האחוריות – הן פשוט נעלמו. ללא הצורך לתמוך במשקל הגוף על היבשה, רגלי הלווייתנאים הן מטרד יותר מאשר תועלת, ובמהלך האבולוציה הן הלכו וקטנו עד שלא נשאר מהן כמעט שריד. כמעט – אך לא לגמרי, שכן בגופם של הלווייתנאים עדיין אפשר למצוא שארית של משהו שהיה פעם עצמות אגן. אלו עצמות קטנות, כמעט חסרות צורה, שאינן מחוברות כלל לשאר השלד. במבט ראשון – ואפילו במבט שני – הן נראות כאיבר שיורי חסר כל תפקיד, שאריות מעברם היבשתי של הלווייתנאים, שבוודאי יעלמו גם הן ביום מן הימים (אם האנושות תאפשר להם לשרוד עד אז).

אם כך, מדוע דווקא עצמות אלו עדיין קיימות? ומדוע במינים שונים של דולפינים ולווייתנים הן שונות בגודל ובצורה?
להמשיך לקרוא השריד הסקסי של הלווייתנים

גזע עליון: סודם של המינים הפולשים

ההיסטוריה האבולוציונית של מינים פולשים מבטיחה את הצלחתם

נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו

דררת קרמר, מין פולש המשגשג בישראל
דררת קרמר, מין פולש המשגשג בישראל. צילום: © ערן גיסיס.

היזכרו בפעם האחרונה שבה ביליתם בחוץ, בפארק או בגינה ציבורית. אולי הבחנתם בדררות הצועקות זו לזו, במיינות המקפצות על המדשאות כשסביב עיניהן "איפור" צהוב המקנה להן מראה קצת מרושע, וכמובן ביתושות הטיגריס האסייתי העושות כמיטב יכולתן לרוקן את גופכם מדם. אלו מכם שהעדיפו לבלות בחודשי הקיץ בים, יכולים להיזכר במקום זאת ב"מתנה" שהעניקה לנו תעלת סואץ [PDF] – להקות של מדוזות מהמין חוטית נודדות, שצורבות את המתרחצים.

כל בעלי החיים שנזכרו הם חלק קטן ממיני בעלי החיים, הצמחים והפטריות שפלשו לישראל בהצלחה. מינים אלו הגיעו מתחום מחייתם המקורי לבתי גידול חדשים – לרוב בעקבות פעולות האדם – והצליחו לשגשג בהם, לדחוק מינים מקומיים ולגרום לשינויים ניכרים במערכת האקולוגית.

אך לא כל מין ביולוגי שמגיע לסביבה חדשה הופך למין פולש, להמשיך לקרוא גזע עליון: סודם של המינים הפולשים

השיבה אל המים: גרסת הדינוזאור

הספינוזאורוס הוא הדינוזאור הראשון שהותאם לשחייה ולחיים במים

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

ספינוזאורוס שוחה אחרי דג מסור
ספינוזאורוס שוחה אחרי דג מסור. איור: Davide Bonadonna

הספּינוזאורוס (Spinosaurus) הוא לא הדינוזאור המפורסם ביותר – אם כי לא לגמרי ברור לנו למה. בצורת גופו הוא מזכיר במקצת את קרוב משפחתו וחברו לאותה תת-סדרה, כוכב העל של עולם הדינוזאורים, הטירנוזאורוס רקס. אבל הספינוזאורוס עולה עליו לפחות בשני הבטים. האחד, יש לו "מִפרשׂ" נהדר על גבו: מחוליות הגב של הספינוזאורוס היתמרו זיזים גרמיים שהגיעו עד לאורך של שני מטר, והיו מכוסים בעור ואולי גם בשכבה עבה של שרירים. והשני: הוא היה גדול יותר. למעשה, הספינוזאורוס היה ככל הנראה הדינוזאור הטורף הגדול ביותר אי פעם.
להמשיך לקרוא השיבה אל המים: גרסת הדינוזאור

לרצח בקעו

גוזל ציפור האוביל דואג לעצמו לתנאי מחיה אידאליים בקן הפונדקאי: הוא הורג את שכניו

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

קרסי המקור של גוזל אוביל.
קרסי המקור של גוזל אוביל. צילום מתוך: Biol. Lett. 8, 241-244 (2011), CC-BY.

במחילה באדמה גוזל קטן בוקע מביצתו אל תוך חושך מוחלט. הוא לא יודע זאת, אך הוא אינו הגוזל הראשון המאכלס את הקן התת-קרקעי: גוזל גדול יותר, שבקע זמן מה לפניו, מחכה לו באפלה. הגוזל הגדול הוא רוצח המצויד בשני קרסים אימתניים שבולטים ממקורו. כעבור דקות הוא נכנס לפעולה: בחסות האפלה הוא מתביית על הגוזל הקטן, ובתנועות הנראות לא אופייניות לגוזל קירח הנראה כה חסר ישע הוא תופס את קורבנו, פותח וסוגר את מקורו מטיל האימה על הגוף הקטן ומטלטל אותו.

את תרחיש האימה הזה צילמו, בצבעי השחור-לבן של מצלמת תת-אדום, קלייר ספוטיזווד (Spottiswoode) מאוניברסיטת קיימברידג' באנגליה וירוּן קוֹרפאר (Koorevar) מ-E.C.O. Logisch בהולנד. בסרטון נראה גוזל של שרקרק זעיר (Merops pusillus, גם "שרקרק קטן") המותקף על ידי אחיו החורג – גוזל של אוביל (Indicator indicator): להמשיך לקרוא לרצח בקעו

צעדים ראשונים

גידול דגים מחוץ למים גרם לשינויים ששיפרו את יכולת ההליכה שלהם – ושפך אור על המעבר האבולוציוני מהים ליבשה

נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו

רב סנפיר סנגלי שוחה
רב סנפיר סנגלי (Polypterus senegalus) שוחה. צילום: Antoine Morin.

אם תתבקשו לדמיין דג ולמנות את התכונות שלו, ככל הנראה הליכה היא לא התכונה הראשונה (או העשירית) שתמנו. למרות זאת, אנחנו והחולייתנים האחרים החיים ביבשה חבים את קיומנו לדגים בעלי יכולת הליכה. הדגים שיכלו להלך באמצעות סנפיריהם על הקרקעית, ואולי אף עלו לזמן קצר ליבשה, היו אלו שמהם התפצלה לבסוף שושלת הדגים שהתפתחה לחולייתנים בעלי הגפיים – הטטרפודים (Tetrapods, "בעלי ארבע רגליים").
להמשיך לקרוא צעדים ראשונים

השיח האנושי

על גילויה של גולגולת כבדה וגרמית ועל ענפים צדדיים בעץ משפחת האדם

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

"ערש האדם", ערוץ אולדובאי בטנזניה
"ערש האדם", ערוץ אולדובאי בטנזניה. צילום: Noel Feans, CC-BY.

ביולי 1959, מרי ולואיס ליקי (Leakey), אולי זוג האנתרופולוגים המפורסם ביותר, עסקו בחפירות בערוץ אולדובאי (Olduvai) שבטנזניה. הם חיפשו, כפי שעשו במשך רוב הקריירה שלהם, אחרי מאובנים של מינים נכחדים משושלת האדם שיוכלו לשפוך אור על האבולוציה של המין האנושי. בני הזוג ליקי עבדו באולדובאי מ-1935, ומצאו בעיקר כלי אבן מתקופות שונות, אך לא מצאו דבר שטרם נראה. למעשה, היבול הדל שהניב הערוץ במשך שנים ארוכות כל כך הטיל בספק את כדאיות המחקר באזור. כל זה השתנה ב-17 ביולי. בבוקר זה מרי יצאה לבדה לחפירות – בעלה לואיס נשאר במחנה, חולה. אך לא היה זה רק המקרה שזימן לידיה את אחת התגליות החשובות ביותר של הזוג – מרי תמיד היתה זו שהעדיפה ללכלך את ידיה בחפירות, בעוד לואיס היה אחראי על מציאת המקומות המבטיחים לחפור בהם, ועל פיתוח השערות, שממצאיה של מרי שימשו להן בסיס. להמשיך לקרוא השיח האנושי

הגן השקרן

גן יחיד מאפשר לנקבות זנב סנונית של מין אחד להתחזות לפרפרים ממינים אחרים, רעילים

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

נקבה חקיינית מהמין מורמוני מצוי
נקבה חקיינית מהמין מורמוני מצוי (Papilio polytes). צילום: Dr. Tarique Sani, CC-BY-SA.

פרפרי זנב הסנונית הם פרפרים גדולים וצבעוניים, ובשולי כנפיהם קצוות מאורכים שנתנו להם את שמם. בישראל נפוצים שלושה מינים, הנבדלים זה מזה בדוגמאות שונות במקצת על כנפיהם, אך בכולם הצבעים השולטים הם צהוב ושחור. מינים אחרים ברחבי העולם מתהדרים בכנפיים לבנות, אדומות ואפילו בצבעי טורקיז זרחני.
להמשיך לקרוא הגן השקרן

"בתוך מאורה באדמה חי לו הוביט"

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

מערת ליאנג בואה, בה התגלו שרידי ההוביטים
מערת ליאנג בואה, בה התגלו שרידי ההוביטים. צילום: Rosino, CC-BY-SA.

רשומה זו עוסקת באחד המינים היותר מסתוריים ומסקרנים מבין ההומינינים – קבוצת המינים בשושלת שהובילה אל בני-האדם, לאחר ההתפצלות מהשימפנזים. המין הוא הומו פלורסיינסיס (Homo floresiensis, "האדם מפלורס"), אך בניו ידועים יותר בכינוי "הוביטים", בשל קומתם הנמוכה, אך מעט מעל מטר אחד (לצערנו, ממצאי המאובנים אינם מספרים לנו דבר בנוגע לכפות רגליים שעירות ואהבה לשירים עליזים או לארוחות פטריות דשנות). להמשיך לקרוא "בתוך מאורה באדמה חי לו הוביט"