השיבה אל המים: גרסת הדינוזאור

הספינוזאורוס הוא הדינוזאור הראשון שהותאם לשחייה ולחיים במים

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

ספינוזאורוס שוחה אחרי דג מסור. איור: Davide Bonadonna

הספּינוזאורוס (Spinosaurus) הוא לא הדינוזאור המפורסם ביותר – אם כי לא לגמרי ברור לנו למה. בצורת גופו הוא מזכיר במקצת את קרוב משפחתו וחברו לאותה תת-סדרה, כוכב העל של עולם הדינוזאורים, הטירנוזאורוס רקס. אבל הספינוזאורוס עולה עליו לפחות בשני הבטים. האחד, יש לו "מִפרשׂ" נהדר על גבו: מחוליות הגב של הספינוזאורוס היתמרו זיזים גרמיים שהגיעו עד לאורך של שני מטר, והיו מכוסים בעור ואולי גם בשכבה עבה של שרירים. והשני: הוא היה גדול יותר. למעשה, הספינוזאורוס היה ככל הנראה הדינוזאור הטורף הגדול ביותר אי פעם.

וכאילו זה לא מספיק, מחקר חדש שהתפרסם לאחרונה במגזין Science נותן לספינוזאורוס הזדמנות נוספת לגעת בתהילה. צוות בינלאומי של חוקרים, בהנהגתו של ניזאר איברהים (Ibrahim) מאוניברסיטת שיקגו, ערכו בדיקות מדוקדקות של עצמות שנמצאו במצרים, המהוות שלד שלם יותר מכל מה שנמצא לפני כן ממין זה. מסקנתם: הספינוזאורוס חי במים, או לכל הפחות בילה חלק ניכר מזמנו במים. זהו, ככל הידוע לנו עד כה, הדינוזאור המיימי הראשון והיחיד שנמצא, לפחות עד שעופות המים עלו על הבמה (האיכתיוזאורים, למרות סיומת שמם, לא נמנו על הדינוזאורים).

כדי ללמוד על הסביבה שבה חי הספינוזאורוס לפני כמעט 100 מיליון שנה, בחנו החוקרים את מבנה השלד שלו, ומצאו שינויים העשויים לרמוז על התאמות לחיים במים. הם השוו את השינויים הללו לאלו שנמצאים במבנה השלד של בעלי חיים אחרים שחיו בסביבה דומה.

אילו התאמות נצפה לראות בחיות אלו? היכולת לספוג חמצן המומס במים הייתה יכולה להיות מועילה מאוד, כמובן, אבל מסתבר שזה לא פשוט: עד כמה שידוע לנו, כל חולייתני היבשה שחזרו אל המים נושמים אוויר דרך ריאות. מסתבר שמרגע שוויתרת על זימים, איבדת אותם לעד. אך אין זה אומר שמערכת הנשימה לא עוברת התאמות. אחד הדברים שרמזו על אורח חייו המימי של הספינוזאורוס היו הנחיריים שלו, שהיו קטנים במיוחד וממוקמים גבוה במעלה הגולגולת, מבנה שאִפשר לו לנשום כאשר כמעט כל גופו נמצא מתחת למים. אותו מבנה נמצא גם אצל חולייתן אחר שחזר אל המים: התנין.

התאמות נוספות יכללו בוודאי אמצעים לתנועה יעילה במים. גם כאן, האבולוציה אינה חוזרת אחורה – אבות אבותיו של הספינוזאורוס החליפו את הסנפירים ברגליים, והוא נאלץ לעבוד עם מה שיש. במקום סנפירים, הספינוזאורוס פיתח כפות רגליים רחבות ושטוחות, דמויות משוטים, וזנב גדול ושרירי ששימש ככל הנראה כ"מנוע אחורי" רב עוצמה, בדומה, שוב, לזנב התנין.

מאפיין נוסף שאולי נראה במבט ראשון מוזר במקצת, אבל למעשה היה אחד הרמזים החזקים ביותר להיותו של הספינוזאורוס בעל חיים מימי, הוא עצמות דחוסות וכבדות במיוחד. העצמות הקלות של רוב חולייתני היבשה מאפשרות להם לצוף בקלות, אבל מקשות עליהם לשקוע במים כאשר רצונם בכך. ואמנם, עצמותיהם של ההיפופוטמים, כמו גם של אבותיהם של הלווייתנים המודרניים, דחוסות ממש כמו עצמותיו של הספינוזאורוס. גם מרכז הכובד של הספינוזאורוס היה שונה משל קרוביו שוכני היבשה, ולכן הוא נאלץ ככל הנראה לנוע על ארבע על היבשה, ולא על שתיים כפי שהיה נהוג לחשוב עד עתה. נראה שהספינוזאורוס היה מסורבל למדי כשנאלץ לעלות על קרקע יבשה, כמו תנין מחוץ למים.

מבנה נוסף ומסקרן במיוחד, שעשוי להיות גם הוא התאמה לחיים במים, הוא רצף של חורים קטנים בקצה החוטם, המתחברים ליצירת מערכת תעלות. כדי להבין מה מטרתם, נחזור ונסתכל על חולייתן-שחזר-למים שעדיין חי היום: התנין. כן, גם בקצה חוטמו של התנין מצויים חורים כאלו, ואצלו אנחנו יודעים היטב למה הם משמשים: בתוך החורים נמצאים תאי-חישה המגיבים ללחץ, וכך מזהים תנועות במים. סביר להניח שהמבנה הדומה אצל הספינוזאורוס שימש לאותה מטרה, ואִפשר לו לזהות דגים ששחו בסביבתו – אותם צד בעזרת שיניו שגם הן, כמה מפתיע, הותאמו לתפריט זה.

עד היום, חובבי דינוזאורים הכירו את הספינוזאורוס כיצור דמוי-טי רקס שמסתובב ביער על רגליו האחוריות, מפיל מטוסים ואוכל את האנשים שבתוכם ("פארק היורה 3". כן, גם אנחנו שכחנו שהיה סרט כזה). אבל התיאור הזה אינו מדוייק. על היבשה הספינוזאורוס הלך על ארבע, ובכל מקרה העדיף כנראה לשחות. מלבד מידע חדש על אחד ממיני הדינוזאורים המרשימים ביותר, הסיפור הזה גם מראה, שוב, את דרכי פעולתה של האבולוציה: כיצד מבנה קיים מגיב ללחצים הנובעים מסביבה חדשה, וכיצד אותה סביבה – ואותם לחצים – מובילים למבנים מקבילים אצל יצורים שונים.

אגב, ישנה סצנה אחת בפארק היורה 3 שדווקא נותנת לגיבור סיפורנו את הכבוד הראוי לו. זוהי סצינת הקרב בין ספינוזאורוס לטי רקס, שבה הספינוזאורוס, כראוי, מנצח:

אנחנו רק היינו משנים פרט אחד: מעבירים את הקרב כולו מהיער לאגם.

למידע נוסף

המאמר המקורי:

Ibrahim, N. et al. Semiaquatic adaptations in a giant predatory dinosaur. Science 345, 1613-1616 (2014). doi: 10.1126/science.1258750

נעם לויתן ויונת אשחר, "קטעי מעבר", "גליליאו" 132

הכתבה המקורית התפרסמה במגזין גליליאו גיליון 194, נובמבר 2014