מצביעים ברגליים

בבונים מחליטים כקבוצה, באופן "דמוקרטי", לאן ללכת כל יום והיכן לחפש מזון

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

פנים של בבון זית (Papio anubis). צילום: Sajjad Sherally Fazel, CC-BY-SA.

קבוצת קופים בסוואנה האפריקאית מתעוררת ליום חדש. קצת פיהוקים, התמתחויות, אולי גניבה של עוד כמה שניות מתוקות של שינה, ואז צריך לקום, לעזוב את אזור השינה וללכת. לאן? אולי לחורשת עצי הפרי, שם בוודאי כבר יצאו כמה פירות חדשים מאז הביקור הקודם של הקבוצה. אולי לבור המים, לשתות ולהקל במקצת על החום. אולי לאזור אחר בשטח המחיה שלהם, שם יוכלו להשיג עשבים טעימים ולצוד חרקים. חלק גדול ממיני הקופים הם אוֹמְניבוֹרים – אוכלי כל – כך שבשבילם, כל אזור בשטח המחיה שלהם הוא סוג אחר של מזנון אכול-כפי-יכולתך.

אבל עם כל כך הרבה אפשרויות, איך הקבוצה מחליטה לאן ללכת? חישבו על הפעם האחרונה שבה יצאתם למסעדה עם חברים. גם בקבוצה קטנה, השאלה "לאיזו מסעדה ללכת" עשויה להוביל לדיון ארוך ומתיש. ולכם יש יתרון גדול של שימוש בשפה. איך מצליחים בעלי חיים, בעיקר כאלו החיים בקבוצות גדולות, להגיע להחלטה, למרות שאמצעי התקשורת מצומצמים בהרבה?

ישנן כמה תיאוריות בקשר לצורה שבה מתקבלות החלטות קבוצתיות על תנועה בכיוון מסוים. הפשוטה ביותר היא, כמובן, שפרט אחד – למשל, הזכר הדומיננטי – מחליט לאן ללכת, וכולם עוקבים אחריו. לעומת זאת, ייתכן שההחלטה מתקבלת במשותף, כך שכל אחד מחברי הקבוצה יכול להביע את דעתו. דרך זו מסובכת יותר – בעיקר ללא שימוש בשפה – אך היא עושה שימוש בידע ובניסיון של פרטים רבים יותר, וכך עשויה להוביל לתוצאות טובות יותר: הקבוצה תגיע לעתים קרובות יותר למקורות מזון עשירים ובורות מים מלאים, ותימנע מאזורים צחיחים או מסוכנים.

במחקרים שנעשו בעבר על מינים שונים של קופים נחשפו ממצאים סותרים. הבעיה העיקרית הייתה שברוב המקרים אי אפשר היה לראות בבירור מי התחיל את התנועה, והחוקרים הסתמכו פשוט על מי שנמצא בראש כשהקבוצה נעה ממקום למקום. במחקרים נמצא כי בחלק מהמינים הזכרים היו בראש ובחלק מן המינים –  הנקבות, בחלקם הסדר היה תלוי בדומיננטיות ובחלקם בגיל, ולפעמים לא היה כל סדר נראה לעין. לעתים, במחקרים שונים על אוכלוסיות שונות של אותו מין-ביולוגי נמצאו צורות שונות של תנועה. היה צורך בשיטה מדויקת יותר, שתוכל להבחין בדיוק מי מתחיל את התנועה, מי עוקב אחריו ומתי, ואיך ההחלטה לעקוב אחר פרט מסוים מתקבלת.

שיטה כזו הוצגה במאמר שפורסם ביוני 2015 בכתב העת Science, על ידי אריאנה סטרנדבורג-פשקין (Strandburg-Peshkin) מאוניברסיטת פרינסטון בארצות הברית, וחוקרים נוספים מפרינסטון ומאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס. המחקר נערך על קבוצת בבונים בקֶניה. קופי בבון הם מודל מצוין למחקר על תנועה: הם חיים בקבוצות גדולות של כמה עשרות פרטים, והולכים כמה קילומטרים כל יום – יותר מרוב מיני הקופים. נוסף על כך, רבים מהם – כולל הפרטים של הקבוצה שנחקרה – חיים באזורים פתוחים, כך שקל יותר, גם לחוקרים וגם לקופים עצמם, לראות מי הולך ולאן. החידוש במחקר זה היה האופן שבו המידע נאסף. בקבוצות גדולות בלתי אפשרי לעקוב אחר כל הפרטים בה-בעת ולראות מה כל אחד עושה. לכן החוקרים תפסו בעזרת מלכודות 25 מהקופים, שהם כ-80 אחוזים מהבוגרים בקבוצה (מבלי לפגוע בהם כמובן) והצמידו אליהם קולרים עם GPS. טכנולוגיה כזו משמשת בחקר בעלי חיים כבר שנים רבות, והיא הולכת ומשתפרת כל הזמן. כיום, הרזולוציה של המכשירים טובה מספיק כדי לזהות פרטים בודדים מתוך הקבוצה ואת תנועתם אחד ביחס לשני. המכשירים גם נהיים קטנים יותר ויותר – אלו שהוצמדו שקלו כ-300 גרם, או במקרה של פרטים קטנים במיוחד, 230 גרם – כך שמשקל הקולר לא עלה על חמישה אחוזים ממשקל הגוף. הקולרים היו מצויידים במתקן ניתוק אוטומטי, ששחרר את הקולר כשהמחקר הסתיים, ללא צורך בהתערבות אנושית.

החוקרים בדקו את כל המקרים שבהם אחד הקופים התרחק מקוף שני שעמד לידו. באילו תנאים הקוף השני יעקוב אחר הראשון, ובאילו מקרים ישאר במקומו? מתברר שהדבר לא היה תלוי במעמדו של הקוף המוביל, וגם לא במינו – לזכרים ולנקבות הייתה אותה מידה של הצלחה, אף שבחברה הבבונית הזכרים הם הדומיננטיים. החוקרים גם מצאו כי כאשר כמה קופים נעים יחד באותו כיוון, שאר הקופים נוטים לקום ולהצטרף אליהם. אם כמה קופים מתחילים בתנועה, אך בכיוונים שונים – השאר אינם בטוחים מה לעשות, ובתחילה נשארים במקומם.

במקרה כזה, לאן תלך הקבוצה כולה בסופו של דבר? תלוי עד כמה הכיוונים שונים. אם ישנן כמה תת קבוצות שנעות בכיוונים הפוכים לחלוטין, שאר הקופים ילכו בעקבות תת-הקבוצה הגדולה יותר, ושאר תת הקבוצות יצטרפו לקבוצה הגדולה – להישאר בקבוצה חשוב להם יותר מאשר לדבוק בבחירתם המקורית. לעומת זאת, אם תת הקבוצות נעות בכיוונים שונים, אך הזווית בין הכיוונים אינה גדולה מ-90 מעלות, מושגת פשרה – הקבוצה נעה בכיוון שנמצא בין שני הכיוונים המקוריים.

כך נוקטים הבבונים שיטה דמוקרטית: הקבוצה כולה נעה לכיוון שבו רוב הקופים רוצים לנוע. מתברר, שאפשר לקבל החלטות רוב גם בלי הצבעה, ואפילו בלי שפה.

כאמור, החידוש במחקר זה היה בשימוש במכשיריGPS  מתקדמים. טכנולוגיה זו איפשרה לחוקרים לא רק לענות על שאלת המחקר הספציפית הזו, אלא גם לאסוף עושר עצום של נתונים על הקבוצה. בכל דקה משעות היום, המכשירים על הקולרים תיעדו היכן בדיוק נמצא כל קוף, באיזה מהירות הוא נע ולאיזה כיוון, ומי היה לצדו. החוקרים העלו את הנתונים לאתר הנקרא Movebank: מאגר מידע ענק – וחופשי לכל – המרכז נתונים על תנועה של בעלי חיים. חוקרים אחרים יוכלו להשתמש במידע שנאסף כדי לענות על שאלות רבות נוספות, כגון: האם יש תבנית חוזרת בתנועתם של הקופים, כך שהם מבקרים באתרים מסוימים לפי הסדר? מה קובע את המהירות שבה הם נעים? מי נמצא ליד מי בזמן שהקבוצה נעה, ובזמן עצירה? ועוד.

זוהי עוד דוגמה לדרך שבה המדע נתמך יותר ויותר על ידי טכנולוגיה, וגם לדרך שבה הוא הופך לשיתופי יותר. בשדות רבים ושונים של המדע, טכנולוגיות חדשות מאפשרות לנו לאסוף נתונים בכמויות שאי אפשר היה אפילו לחלום עליהן לפני עשורים ספורים, כמויות שחוקר יחיד לא יוכל להתמודד איתן גם אם יקדיש לכך את כל הקריירה שלו. כמעט בהכרח הדבר מוביל לשיתופי פעולה רבים ופוריים יותר מאי פעם בעבר.

למידע נוסף

המאמר המקורי:

Strandburg-Peshkin, A. et al. Shared decision-making drives collective movement in wild baboons. Science 348, 1358-1361 (2015). doi: 10.1126/science.aaa5099

רשומה של אד יונג על המאמר.

הכתבה המקורית התפרסמה במגזין גליליאו גיליון 203, אוגוסט 2015