נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו
מלריה, או קדחת הביצות כפי שכינו אותה החלוצים (שרבים מהם מתו ממנה), היא אחת המחלות העתיקות והקטלניות ביותר שידעה האנושות. מדי שנה נדבקים במלריה יותר מ-200 מיליון בני אדם וכ-300 אלף אנשים מתים ממנה. רוב מקרי המוות הם ביבשת אפריקה: על פי ארגון הבריאות העולמי (WHO) כל דקה מת באפריקה ילד ממלריה.
להמשיך לקרוא מנת מלריה עם נגיעות לימון
נעם לויתן ויונת אשחר | גלילאו
כבר עשרות אלפי שנים דמם של בני אדם משמש כמזון לפשפש המיטה המצוי (Cimex lectularius). פשפש המיטה הוא חרק טפיל חסר כנפיים שחי בקבוצות בבתיהם של אנשים. גופו הקטן והשטוח מאפשר לו להסתתר במהלך היום מאחורי תמונות, מתחת למזרנים ולמיטות, בתוך כריות, בסדקים ובחריצים בבית ועוד. כשמכה בו תחושת רעב בשעת לילה מאוחרת, כשבני האדם ישנים, הוא נכנס למיטותיהם – אל מתחת למצעים – נצמד לגופם החם, עוקץ אותם ושותה את דמם. לאחר שהפשפש מסיים לאכול, הוא חוזר למקום המסתור שלו ומעכל בבטחה את ארוחתו במשך כמה ימים. ובינתיים, הרוק והארס מונע הקרישה שהחדיר הפשפש בזמן ארוחתו לגוף האדם עלולים לעורר תגובה אלרגית היכולה להימשך עד כמה ימים ומתבטאת בכך שאזור העקיצה מאדים, מתנפח ומגרד.
משנות ה-30 של המאה הקודמת ועד שנות ה-80 פשפשי המיטה המציקים כמעט והוכחדו בעולם המערבי ובישראל, בזכות שימוש להמשיך לקרוא הפשפש, העטלף וחדר המיטות
יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו
במחילה באדמה גוזל קטן בוקע מביצתו אל תוך חושך מוחלט. הוא לא יודע זאת, אך הוא אינו הגוזל הראשון המאכלס את הקן התת-קרקעי: גוזל גדול יותר, שבקע זמן מה לפניו, מחכה לו באפלה. הגוזל הגדול הוא רוצח המצויד בשני קרסים אימתניים שבולטים ממקורו. כעבור דקות הוא נכנס לפעולה: בחסות האפלה הוא מתביית על הגוזל הקטן, ובתנועות הנראות לא אופייניות לגוזל קירח הנראה כה חסר ישע הוא תופס את קורבנו, פותח וסוגר את מקורו מטיל האימה על הגוף הקטן ומטלטל אותו.
את תרחיש האימה הזה צילמו, בצבעי השחור-לבן של מצלמת תת-אדום, קלייר ספוטיזווד (Spottiswoode) מאוניברסיטת קיימברידג' באנגליה וירוּן קוֹרפאר (Koorevar) מ-E.C.O. Logisch בהולנד. בסרטון נראה גוזל של שרקרק זעיר (Merops pusillus, גם "שרקרק קטן") המותקף על ידי אחיו החורג – גוזל של אוביל (Indicator indicator): להמשיך לקרוא לרצח בקעו
אחד מתאי מערכת החיסון של הכלב הקדום הפך לסרטני והחל להתרבות עד שיצר גידול על אברי הרבייה של הכלב. הגידול שנוצר היה שונה מרובם המוחלט של הגידולים הסרטניים. במקום להישאר בגופו של הכלב המקורי החולה ולמות יחד איתו, התפתחה אצלו היכולת לעבור לגופם של כלבים אחרים בשעת הזדווגות או בעקבות ליקוק של אברי המין של הכלב החולה. כך, תאי הכלב הסרטניים החלו להתפשט מכלב לכלב וליצור גידולים בגופם ובא לעולם הכלב הנצחי – הסרטן הקרוי "גידול מידבק של איברי המין בכלבים" (CTVT).
לפני 46 מיליוני שנים, בתקופת האיאוקן, טבעה למוות יתושה באגם קדום באזור צפון-מערב מונטנה של ימנו. היתושה מילאה את בטנה בדמו של קורבנה האחרון ואז התהפך מזלה: עוד לפני שהספיקה לעכל את הארוחה היא נסחפה ברוח אל פני האגם, שקעה לקרקעית, נקברה תחת משקעים שהגנו על שרידיה מפני ריקבון ושם התאבנה.
התאבנות היא מאורע נדיר שיכול להתרחש רק בתנאים מיוחדים, לכן רוב היצורים שמתים אינם מתאבנים. נוסף לכך, כל מי שהצליח לנקום את נקמתו ביתושה מלאת דם יודע כי להמשיך לקרוא סעודת הדם האחרונה
יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו
השכנים אינם טובים בעיני.
איך אשב פה, אֵם לעשרים ארנבות,
עם קוקייה מפקירה הבנים?
כל בניה גדלו בקִנים זרים,
כולם עזובים, כולם מופקרים.
מה לקח ילמדו מכך ילדַי?
— הארנבת עולבת בקוקייה, מתוך "דירה להשכיר" של לאה גולדברג, ספריית פועלים, 1959.
כשאנחנו חושבים על טפילים אנו חושבים לרוב על בעלי חיים קטנים, נבזיים, החיים על ובתוך גופם של בעלי חיים גדולים יותר וניזונים מהם. אך ישנה גם טפילות אחרת, שבה הטפילים לא מנצלים את גופם של הפונדקאים שלהם, אלא את מִנהגיהם החברתיים – ובכך מבטיחים לעצמם או לצאצאיהם מזון והגנה. טפילים חברתיים הם רמאים מומחים, והדוגמה המוכרת ביותר היא, כמובן, הקוקייה. כפי שמתלוננת הארנבת, רבים ממיני הקוקייה (אם כי לא כולם) אינם טורחים לבנות קן ולגדל את גוזליהם בעצמם, אלא מטילים את ביציהם בקִנים של ציפורים אחרות, וסומכים עליהן שיגדלו את הגוזל. בארץ נוהגות הקוקיות להגניב את ביציהן לקנים של עורבים אפורים. אבל הקוקיות, למרות היותן הטפילות החברתיות המפורסמות ביותר, בהחלט אינן היחידות. מינים שונים של בעלי כנף, ובהם האינדיקטור (אוֹבִיל, Indicator), ציפור הבקר (cowbird ,Molothrus) ואפילו מין של ברווז, ראויים אף הם לנזיפתה של הארנבת. וכמו שנראה בהמשך, המנהג הזה אינו מוגבל לציפורים בלבד.
להמשיך לקרוא אימוץ כפוי
נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו
המעי של כל בעל חיים מאוכלס בכמות עצומה של חיידקים החיים בסימביוזה הדדית עם המאכסן שלהם ותורמים לבריאותו ולתזונתו. חיידקי המעי מסייעים בעיכול מזון, מספקים ויטמינים, מגנים מפני גורמי מחלות ועוד ובתמורה הם מקבלים חומרי מזון וסביבת גידול נוחה ומוגנת. על פי מחקר של רוברט ברוקר (Brucker) וסת' בורדנשטיין (Bordenstein) מאוניברסיטת ונדרבילט בטנסי, ארצות הברית, חיידקי המעי גם עוזרים להפריד בין מינים-ביולוגיים שונים. החוקרים הראו, במאמר שפורסם בשבועון Science, כי כאשר יוצרים בני-כלאיים מזיווג של צרעות משני מינים-ביולוגיים קרובים החיידקים במעיהם גורמים למותם.
להמשיך לקרוא מבטן ומלידה
נעם לויתן | גליליאו
ערפדים הם עטלפים הניזונים אך ורק מדם, בדומה ליצור האגדי שעל שמו הם נקראים. בניגוד לערפד האגדי המפורסם ביותר – הרוזן דרקולה – שמסופר כי התגורר בטירה באירופה, כל שלושת מיני עטלפי הערפד (המשתייכים לשלושה סוגים שונים) חיים במערות ובחללים אפלים אחרים במרכז אמריקה ובדרומה. בלילה, בחסות החשכה, הערפדים פורשים כנפיים ויוצאים לשחר למקור מזון, יונק או עוף השקועים בשינה. הם מאתרים את קורבנם באמצעות חושים מחודדים – ראייה מעולה, חוש ריח מפותח, שמיעה רגישה ואיכּון הד (Echolocation), המאפשר לעטלפים לזהות עצמים בסביבה על פי ההד החוזר מהם. לאחר שנמצא קורבן מתאים, הערפד נוחת לידו ורץ ומדלג לעברו על ארבעותיו. ערפדים הם העטלפים היחידים שמסוגלים לרוץ.
לאחר שהגיע לקורבן להמשיך לקרוא דם אמיתי
נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו
לפני כחמש שנים המתינה לסועד לונדוני הפתעה גרועה בהרבה מזבוב במרק. בפיו של הדג שאותו הזמין, דג הפָּרִידה (דג ממשפחת הלוּטיאניים, Lutjanidae), היה סרטן טפילי קטן במקום לשון. הסרטן הטפיל כיכב שוב בחדשות העולם וכן בתוכנית החדשות ההיתולית "קולבר ריפור" לאחר שדייג בריטי, שדג ליד איי מינקווירס הסמוכים לאי ג'רזי, העלה ברשתו דג שלשונו הוחלפה על-ידי הטפיל.
הסרטן הטפילי הוא רק אחד מבין הטפילים הרבים המתגוררים במים, להמשיך לקרוא ים של טפילים
יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו
דמיינו לרגע שאתם לרווה של עש – זחל קטן החי בתוך עלה ומתקדם לאורכו תוך כדי אכילה. כל קיומכם תלוי בעלה היחיד הזה, המספק לכם מזון והגנה. אבל אתרע מזלכם לחיות בעלה של עץ נשיר, והסתיו מתקרב. העלה משחים ומצהיב והרקמות החיות שלו, המלאות סוכרים, חומרי מזון נוספים ולחוּת, מתייבשות. מה יכולים הזחלים לעשות במצב כזה? הם אינם מסוגלים לצאת ולעבור לעלה אחר – לא עד שיגדלו, ישלימו את הגלגול ויהפכו לבוגרים. העלה "שלהם", מצד שני, לא יוכל להמשיך ולכלכל אותם עוד זמן רב. כדי לשרוד, הזחל חייב "לבצע נס" ולהחזיר את העלה שלו לחיים.
להמשיך לקרוא הזחל הרעב
תיבת נעם – מחשבות ביולוגיות 