ים של טפילים

טפילים החיים בנהרות העולם ובמעמקי הים

נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו

לפני כחמש שנים המתינה לסועד לונדוני הפתעה גרועה בהרבה מזבוב במרק. בפיו של הדג שאותו הזמין, דג הפָּרִידה (דג ממשפחת הלוּטיאניים, Lutjanidae), היה סרטן טפילי קטן במקום לשון. הסרטן הטפיל כיכב שוב בחדשות העולם וכן בתוכנית החדשות ההיתולית "קולבר ריפור" לאחר שדייג בריטי, שדג ליד איי מינקווירס הסמוכים לאי ג'רזי, העלה ברשתו דג שלשונו הוחלפה על-ידי הטפיל.

הסרטן הטפילי הוא רק אחד מבין הטפילים הרבים המתגוררים במים, שמקצתם יוצגו בהמשך, אך הוא זכה בתשומת לב תקשורתית שנבעה לא רק מ"אפקט הגועל" אלא גם מאחר שעד לפרסומים אלה ואחרים חשבו כי הטפיל חי רק באזור של מפרץ קליפורניה.

בלע את הלשון

הסרטן אוכל הלשון, הקרוי Cymothoa exigua, שייך לסדרת השווה-רגלאים (Isopoda) הכוללת את הכדרוּריתיים (Armadillidae) והכדרוּרוֹניים (Armadillidiidae), משפחות הסרטנים היבשתיים המוכרים בשם "אורי כדורי".

פְּלָטַקְס ("דג עטלף") שלראשו צמודים סרטנים טפילים ממשפחת Cymothoidae. צילום: courtesy of Ross Gudgeon.

סרטנים רבים נוספים ממשפחתו של אוכל הלשון (Cymothoidae) הם טפילים הניזונים מהריר המופרש מהאפידרמיס, שכבת העור העליונה, של דגים או מדמם. רוב מיני הטפילים הללו נצמדים לפני השטח החיצוניים ולסנפירים של הדג, אך כך הם נותרים חשופים ועלולים להיטרף כאשר הדג הפונדקאי שלהם עוצר בתחנת ניקוי של דג או סרטן (חסילון) נקאי. קרובי משפחה אחרים של C. exigua מתיישבים בזימי הדגים וכן עוברים מהם לחלל הפה של הדג, שבו הם חשופים פחות לטריפה.

אוכל הלשון נטפל לדגים באופן דומה מאוד לקרובי משפחתו שהם טפילים בחלל הפה של הדג. כאשר הסרטנים צעירים הם נצמדים וחודרים לזימי הדג והופכים לזכרים. כשהזכרים גדלים ומתבגרים הם משנים זוויג והופכים לנקבות שמזדווגות עם הזכרים הנותרים. לאחר ההזדווגות הנקבה עוברת להתגורר בחלל הפה של הדג.

לעתים, נקבת הסרטן ניזונה מהדם המיועד ללשון הדג וגורמת עקב כך לניוון (אטרופיה) של הלשון. במקרים אלה, כאשר הסרטן הטפילי שהדביק את הפונדקאי האומלל אינו אוכל הלשון, נפגעת מאוד יכולתו של הדג לאכול וגדלים סיכוייו למות. מות הפונדקאי אינו מצב רצוי מבחינת הטפיל – הסרטן עלול למות יחד עם הפונדקאי או להיחשף לסכנות בניסיון למצוא פונדקאי אחר. צמד החוקרים ריצ'רד ברוסקה (Brusca) ממוזאון מדבר אריזונה-סונורה ומתיו גיליגן (Gilligan) מ-Savannah State University תיארו בשנת 1983 את הפתרון שהתפתח אצל אוכל הלשון, C. exigua, למניעת מות הפונדקאי. כאשר נקבת הטפיל חודרת לפה של הדג הפונדקאי היא נצמדת ללשונו בחוזקה באמצעות גפי ההליכה (pereopods) דמויות הקרסים שלה. הנקבה מתחילה להקיז דם מהלשון, שמתנוונת ככל שהטפילה גדלה עד שכל הנותר ממנה הוא בדל. בשלב זה הסרטן אוכל הלשון נצמד בחוזקה לרצפת הפה ולבדל הלשון שנשאר ומשמש את הדג כלשון תותבת.

שׁוֹשַׁנּוּן שלשונו הוחלפה בסרטן אוכל הלשון. צילום: courtesy of Ross Gudgeon.

בניגוד לרוב החולייתנים האחרים, דגים אינם מסוגלים לחרוץ לשון. לשונם פשוטה ומשמשת בעיקר כאמצעי מכני להחזקת הטרף בפיהם, לכן החלפתה על-ידי C. exigua היא מטלה קלה יחסית. מרגע ההחלפה, הטפיל משרת את הדג כמו לשונו הקודמת, פרט לכך שכעת הם חולקים את מזונם, דבר המאפשר ככל הנראה לטפיל להקטין את כמות מציצות דם הפונדקאי ותדירותן. זהו המקרה היחיד הידוע של טפיל המחליף, מבחינת מבנה ותפקיד, איבר של פונדקאי. נראה כי פרט להחלפת הלשון הטפיל אינו גורם עוד נזק לדג, שבתנאי גידול טבעיים ממשיך לגדול ולהתנהג כמו דג בריא. בתנאים של גידול בכלובים או במקרים של דיג יתר הפונדקאים חלשים יותר ונוכחות הטפיל עלולה לפגוע בבריאותם.

הטפיל אוכל הלשון אינו תוקף בני אדם, אך למרות זאת יש לו דרכים משונות להשפיע עלינו: בגלל התפשטותו בעולם, פרסם "המכון למצוות התלויות בארץ" אזהרה ליהודים שומרי כשרות, שעליהם לוודא כי חלל הפה של דגי פרידה נקי מטפילים. כמו כן תשומת הלב שמושך טפיל ייחודי כ-C. exigua הביאה את המחזאי האמריקני אר. ג'יי. צארוב (R.J. Tsarov) לכתוב מחזה, "Tennessee Speaks in Tongues for You", שבו החליפה גרסה מוטנטית של הטפיל את לשונו של המחזאי טנסי ויליאמס.

הערפד של האמזונס

בניגוד לסרטן אוכל הלשון קיים טפיל אחר, שגם הוא ניזון מדם דגים, שמעורר חשש בקרב בני אדם. אף שיש מקרה מתועד אחד בלבד שבו הוא תקף אדם, אזכור שמו מעורר פלצוּת ורצון עז לשׂכל רגליים בכל מי ששמע עליו. הכוונה לטפיל הקַנְדִירוּ, דג מים מתוקים קטן השוכן רק בנהרות האמזונס והאורינוקו שבדרום אמריקה. השם קנדירו מאגד בתוכו כמה סוגים של שפמנונים טפילים מהמשפחה Trichomycteridae, שהם בין החולייתנים היחידים שהתפתחו לטפילים. שפמנונים אלה ניזונים באמצעות שתיית דמם של דגים אחרים.

קנדירו, הדג הערפדי, במבט מן הגחון. צילום: Dr. Peter Henderson, PISCES Conservation Ltd, CC-BY-SA.

כמו שפמנונים אחרים, הקנדירו אוהב להשתחל לתוך חרכים, אך מטרתו זדונית ושונה משלהם. הטפיל אורב במימי הנהר העכורים עד שהוא מבחין בדג − קורבן אפשרי. הטפיל עוקב בזהירות אחר הקורבן ומתקרב מאחור לעבר מכסי הזימים כשהוא נסתר מהעין בזכות גופו השקוף והקטן. הקנדירו ממתין לשעת כושר: כשמכסי הזימים של הקורבן מתרוממים וחושפים את זימיו, בעת פליטת מי הנשימה, הטפיל שוחה במהירות לחרך שנוצר וחודר לחלל הזימים של הדג. צורתו דמוית הצלופח ועורו מכוסה הריר החלקלק מסייעים לטפיל בחדירה. מיד לאחר החדירה הקנדירו פורש דורבנות שנמצאים על מכסי הזימים שלו, הנאחזים בבשר הקורבן ומסייעים לטפיל להישאר במקומו.

בשלב זה הקנדירו חותך חתך קטן באחד מעורקי הזימים ומתפטם בדם המשתחרר בלחץ דרך החתך. לאחר שבטנו של הטפיל מתמלאת בדם הקולח של קורבנו, הדג הערפדי שולף את דורבנותיו, מתנתק מהקורבן, ובמרבית המקרים שוקע לקרקעית ומסתתר בה עד שהרעב מכה בו שוב. מינים אחדים של קנדירו לא עוברים לקרקעית לאחר ששבעו ויצאו מהזימים אלא "תופסים טרמפ" על הדג שממנו ניזונו. הם קוברים את חוטמם בעור הקרוב לסנפיריו של קורבנם וכך נותרים מחוברים אליו ועוברים איתו ממקום למקום. הטרמפ הזה גם מספק לטפילים הגנה מפני טורפים – מאחר שהם רוכבים על דג הגדול מהם בהרבה – וגם גישה מהירה למזון. ברגע שחשקה נפשם במנת דם כל שעליהם לעשות הוא לשלוף עצמם מעור הקורבן ולחדור לחלל זימיו.

דג קנדירו מהמין Vandellia cirrhosa ניזון מדמו של דג פָּקוּ שחור. צילום: courtesy of Ivan Sazima

אך הסיבה לחששם של בני אדם מהדג הערפדי אינה נעוצה בכך שהוא ניזון מדם דגים אלא מסיפורים ואגדות על כך שהדג מסוגל לעקוב אחר שובל השתן של אדם המטיל את מימיו בנהר ולחדור בכוח לשופכה. על פי הסיפורים, הדג מתנהג לאחר החדירה כאילו חדר לחלל הזימים והוא פורש את דורבנותיו וניזון מדם האדם עד למותו של הדג. סיפורים מפחידים אלה זכו להתייחסות טלוויזיונית וקולנועית והדג שימש, למשל, את "המונרך" כאמצעי עינוי בסדרה המצוירת "The Venture Bros.", ובסרט המרדף (The Rundown) מזהירים מפני הדג.

ואולם מתברר כי אין אלה רק סיפורים וכי אולי יש בהם מידה של אמת – קיים מקרה מתועד יחיד ושנוי במחלוקת שבו קנדירו באורך 13 ס"מ (!) חדר לשופכה של צעיר בן 23 שהטיל את מימיו בנהר. הדג המת נשלף מאיברו של הצעיר באמצעות ניתוח. עם זאת, למרות דמיונו החיצוני של הדג לגואַוּלְד הטפילים מסטארגייט, בני אדם אינם הפונדקאים הטבעיים שלו. במקרים הנדירים ביותר שבהם הדג טועה ובוחר באדם כקורבן הוא משלם על כך בחייו. מקור הטעות ככל הנראה בכך שהדג מבחין בהתרחבות השופכה במהלך הטלת שתן ומנצל זאת על מנת לחדור דרך החרך שנוצר, כפי שהוא מנצל את פתיחת מכסה הזימים. האמונה הרווחת כי הקנדירו עוקב אחר נתיב השתן לתוך השופכה הופרכה כשהודגם כי הדג אינו נמשך לאף אחד מהחומרים הנמצאים בשתן ואף לא לחומרים (כגון אמוניה) הנפלטים מזימי דגים.

כינת הים

דגים אינם הקורבנות היחידים של הטפילים. גם ענקי הים, הלווייתנים, ויונקים ימיים אחרים, משמשים פונדקאים למגוון נרחב של טפילים. היונקים הימיים עשויים להידבק בטפילים מאכילת דגים, סרטנים וחיות מים נוספות. לדוגמה, נמטודות (תולעים נימיות או תולעים עגולות) מהסוג אניסאקיס (Anisakis) מנצלות, בין היתר, דגים ודיונונים כפונדקאי ביניים כדי להגיע ליונקים הימיים, שהם הפונדקאי הסופי שלהן, ושרק בו הן יכולות להתרבות. גם בני אדם האוכלים בשר נא של דיונונים או דגים (כגון סשימי או סביצ'ה) עלולים להידבק בתולעת ולפתח סימפטומים שונים, אך מאחר שאינם הפונדקאי הנכון התולעת מתה בסופו של דבר.

טפילים אחרים של היונקים הימיים אינם זקוקים לפונדקאי ביניים ומסוגלים להדביק ישירות את קורבנותיהם. קבוצה אחת של טפילים אלה היא "כיני הלווייתנים", שלמרות שמם כלל אינם כינים – שהן חרקים קטנים וחסרי כנפיים, אלא סרטנים זעירים מסדרת הקפזרגלאים (Amphipoda) ומשפחת ה-Cyamidae. הסרטנים הם טפילים חיצוניים של לווייתנאים (הלווייתנים, הפוקנות והדולפינים השונים), החיים על גופם של הפונדקאים שלהם וניזונים מקשקשי עורם, ולכן כמעט שאינם גורמים נזק. ה"כינים" מעבירות את כל מחזור החיים שלהן צמודות לגוף הפונדקאי, ומאחר שאינן יכולות לשחות בחופשיות באף אחד משלבי חייהן הן מסוגלות להדביק רק כאשר לווייתנאים באים במגע זה עם זה. ההדבקה הראשונית של גורי לווייתנאים מתרחשת לאחר הלידה, כשכל גור נדבק בטפילים של אימו.

נקבת בָּלֶנה עם גורה. אפשר להבחין בכתמים הלבנים שיוצרים כיני הלווייתן, שהם סרטנים טפילים שהתיישבו באזורים דמויי היבלת על ראשם. צילום: Roger Payne, Ocean Alliance/Whale Conservation Institute.

ראש של לווייתן ממשפחת הבלניים שעליו נראות בבירור כיני הלווייתן. צילום: Mariano Sironi, Institute of Whale Conservation, Buenos Aires.

תמונת תקריב של מאות כיני לווייתן המצויות בין ועל הבליטות השחורות ודמויות היבלת על ראש הלווייתן. צילום: Iain Kerr, Ocean Alliance/Whale Conservation Institute.

ההתאמה בין כיני הלווייתנים לפונדקאים שלהן גדולה מאוד ולרוב לכל כינה יש מין אחד של לוויתנאי המשמש כפונדקאי שלה, ולכל מין לווייתנאי כינים ייחודיות לו. ללווייתני המזיפות ממשפחת הבלניים (Balaenidae) שלושה מיני כינים שהם נושאים באזורים שונים של גופם, כשכל אזור מייצג גומחה אקולוגיות שונה. את אחד ממיני הכינים אפשר למצוא בפצעים ובקפלי העור באזור בלוטות החלָב ואיברי המין. שני מיני הסרטנים הטפילים האחרים נצמדים לאזורים דמויי יבלות על ראש הלווייתנים, כשמין אחד נצמד לבליטות באזורים אלה והמין השני מאכלס את השקעים בין הבליטות. מושבות הסרטנים על גוף הבלניים יוצרות כתמים לבנים דמויי אבן בעלי דוגמה ייחודית המאפשרת לחוקרי לווייתנים להבדיל בקלות בין פרטים שונים של בלניים.

המבנה של כיני הבלניים מזכיר את כיני הלווייתנים האחרות; הן נראות כסרטנים שטוחים זעירים, באורך 12-5 מילימטרים, ומצוידות בחמישה זוגות של ציפורניים חדות ומאונקלות. על לווייתן בוגר, שאורכו הממוצע נע בין 16-12 מטרים, שוכנות 7,500 כינים ויותר. מאחר שהכינים נשארות צמודות לפונדקאי כל חייו, ושושלת הכינים מועברת תחילה מהאם לצאצאיה, אוכלוסיות הכינים חולקות היסטוריה אבולוציונית משותפת עם הלווייתנים שלהן. עובדה זו מאפשרת ללמוד על האבולוציה של הפונדקאים באמצעות בחינת הטפילים שלהם. כמו כן, מאחר שהכינים רבות יותר ומתרבות מהר יותר מהלווייתנים גם המגוון הגנטי שלהן, כלומר הבדלים ברצף הגנטי שלהן הנובעים בין היתר מהצטברות מוטציות, גדול יותר.

במחקר משותף של 18 מדענים מרחבי העולם, שהתפרסם בשנת 2005 בכתב העת המדעי Molecular Ecology, נבדקו כיני הבלניים כדי לפענח את האבולוציה של לווייתנים אלה וכן לבדוק את הנזק לאוכלוסייתם מבעל חיים המסוכן להם בהרבה מכינה – האדם. החוקרים השוו בין גנים הנמצאים במיטוכונדריה (אברונים תוך תאיים המספקים אנרגיה לתא ומכילים DNA משלהם) של כיני הבלניים השונים כדי ללמוד על ההבדלים בין הכינים ומכך להסיק על ההבדלים בין הלווייתנים. גנים אלה נבחרו מאחר שקצב הצטברות מוטציות, כלומר קצב הופעת השינויים בהם ידוע, ולכן הם יכולים לשמש שעון מולקולרי המאפשר לחשב את פרק הזמן שעבר מאז שאוכלוסיות הכינים נפרדו.

כיני לווייתן מהמין Cyamus ovalis היושב על ראש הבלניים. צילום: Vicky Rowntree, University of Utah.

כינת לווייתן בעת השרצה. צילום: Jon Seger, University of Utah.

הממצאים חשפו כי כמו שהבלניים שנחקרו נחלקים לשלושה מינים – דרומי, צפון-אטלנטי וצפון-פסיפי (צפון האוקיינוס השקט) – כך גם כל אחד משלושת מיני הכינים התפצל לשלושה מינים שונים, ולמעשה קיימים תשעה מיני כיני בלניים שונים ולא שלושה כמו שחשבו בעבר. מהמחקר גם התברר כי מיני הכינים, כמו הלווייתנים, התפצלו לפני 5-6 מיליוני שנים. הפיצול התרחש בגלל היווצרות מצר פנמה המחבר את אמריקה הדרומית ואמריקה הצפונית. לפני כ-6 מיליוני שנים, לפני שהמצר סיים להיווצר, הים בין שתי האמריקות כבר היה כה רדוד עד שלווייתנים לא יכלו לשחות דרכו. נוסף על כך, הדבר גרם לשינויים בזרמי הים וליצירת רצועת מים חמים באזור קו המשווה. הבלניים מלאי השומן לא מסוגלים להיפטר מחום גופם בקלות ולכן רצועה זו חסמה את יכולתם לחצות את קו המשווה דרומה או צפונה. שני מחסומים אלה גרמו לפיצול אוכלוסיות הבלניים וכיניהם לצפון-אטלנטית, לצפון-פסיפית ולדרומית. אך מהמחקר גם התברר כי למרות המחסומים, לווייתן דרומי אחד לפחות חצה לפני כמיליון שנים את קו המשווה והצטרף לאחיו בצפון האוקיינוס השקט – אחד ממיני הכינים של הלווייתנים הצפון-פסיפיים קרוב למין כינים זה מהדרום.

ממצא שלישי שהכינים חשפו בפני החוקרים הוא כי אף על פי שהמגוון הגנטי של הבלניים הצפון פסיפיים קטן בהרבה משל הבלניים הדרומיים, אין הבדל במגוון הגנטי של הכינים של שתי האוכלוסיות. התוצאה מרמזת כי הירידה במגוון הגנטי של הבלניים הצפון פסיפיים התרחשה לאחרונה וכי שתי האוכלוסיות היו שוות בגודלן בעבר. ממצאים דומים התקבלו גם מהשוואת האוכלוסייה הצפון-אטלנטית לדרומית. החוקרים הסיקו מכך כי האשם בירידה במגוון הגנטי הוא ציד לווייתנים. הבלניים קרויים באנגלית Right whale מאחר שהם נחשבו ללווייתנים ש"נכון" לצוד אותם מפני שהשומן בגופם גורם להם לצוף עם מותם. הם הלווייתנים הראשונים שניצודו באופן מסחרי החל במאה ה-11, לפני כ-1,000 שנים. שני המינים הצפוניים נמצאים בסכנת הכחדה ונותרו רק כ-200 בלניים צפון-פסיפיים וכ-400 צפון-אטלנטיים. האוכלוסייה הדרומית, לעומת זאת, כוללת כ-10,000 לווייתנים. נראה כי לפני שציד הלווייתנים החל, כל אחת מאוכלוסיות הלווייתנים כללה בין 40,000 ל-150,000 פרטים.

הטפילים שתיארנו הם רק חלק זעיר מים הטפילים החיים במים, וביניהם אפשר למצוא שושנת ים טפילית, חילזון טפיל הדומה לתולעת, טפילים שלא משלימים עם כך שהם תלויים בפונדקאי שלהם כדי לשרוד אלא שולטים על התנהגות הפונדקאי שלהם וגורמים לו לעשות כרצונם, וטפילים רבים נוספים. וכפי שהמים שורצים טפילים כך גם היבשה.

ספרים מומלצים

Stephen Spotte. Candiru: Life and Legend of the Bloodsucking Catfishes. California: Creative Arts Book Company, 2002.

Robert S. Desowitz. New Guinea Tapeworms and Jewish Grandmothers: Tales of Parasites and People. New York: W. W. Norton, 1987.

למידע נוסף

מאמר הסרטן אוכל הלשון:

Brusca, R. C. & Gilligan, M. R. Tongue replacement in a marine fish (Lutjanus guttatus) by a parasitic isopod (Crustacea: Isopoda). Copeia 3, 813-816 (1983). doi: 10.2307/1444352

הקשר בין דיג יתר והסרטן אוכל הלשון, מהבלוג המצוין "The Loom" של קרל זימר (Zimmer).

סרטון קצר מערוץ היוטיוב של NOVA על מחזור החיים של הסרטן אוכל הלשון:

דיווח שנוי במחלוקת על ניתוח להוצאת קנדירו שחדר לשופכה של גבר צעיר, כולל תמונות (תרגום גוּגל מפורטוגזית לאנגלית).

מאמר כיני הלווייתנים [PDF]:

Kaliszewska, Z. A. et al. Population histories of right whales (Cetacea: Eubalaena) inferred from mitochondrial sequence diversities and divergences of their whale lice (Amphipoda: Cyamus). Mol. Ecol. 14, 3439-3456 (2005). doi: 10.1111/j.1365-294X.2005.02664.x

קטעי מעבר – מהיבשה למים: על האבולוציה של הלוויתנים.

הטקסט עובד מתוך המאמר המקורי שהתפרסם במגזין גליליאו גיליון 143, יולי 2010.