סעודת הדם האחרונה

נמצא מאובן נדיר ביותר של יתושה וארוחת הדם שלה

מאובן יתושה מהסוג Culiseta שבטנה מלאת דם מסעודתה האחרונה. צילום: courtesy of Dale Greenwalt.

לפני 46 מיליוני שנים, בתקופת האיאוקן, טבעה למוות יתושה באגם קדום באזור צפון-מערב מונטנה של ימנו. היתושה מילאה את בטנה בדמו של קורבנה האחרון ואז התהפך מזלה: עוד לפני שהספיקה לעכל את הארוחה היא נסחפה ברוח אל פני האגם, שקעה לקרקעית, נקברה תחת משקעים שהגנו על שרידיה מפני ריקבון ושם התאבנה.

התאבנות היא מאורע נדיר שיכול להתרחש רק בתנאים מיוחדים, לכן רוב היצורים שמתים אינם מתאבנים. נוסף לכך, כל מי שהצליח לנקום את נקמתו ביתושה מלאת דם יודע כי יתושות אלו פגיעות ובטנן התפוחה "מתפוצצת" בקלות עם כל פגיעה. למרות זאת, היתושה הקדומה לא רק התאבנה אלא גם בטנה מלאת הדם נותרה שלמה – צירוף אירועים כה נדיר עד שהוא נראה לא סביר כלל. זהו המאובן הראשון, והיחיד עד כה, של יתושה וארוחתה.

עד עתה כל מוצצי הדם המאובנים הקדומים הוגדרו ככאלה על פי מבנה גפי הפה שלהם, נוכחות טפילי דם מאובנים (כגון הפלסמודיום שגורם למלריה) וצורת חייהם של קרובי משפחתם בני זמננו, אך כעת נמצאה עדות ישירה למציצת דם על ידי חרקים קדומים בכלל, ויתושות בפרט.

סלע פְּצָלים ובו מאובן היתושה. צילום: courtesy of Dale Greenwalt.

מאובן היתושה נחשף כבר בשנת 1985, יחד עם מאובני יתושים נוספים, אך ייחודו התגלה רק לאחרונה על ידי ביוכימאי בגמלאות בשם דייל גרינוולט (Greenwalt), שבחן את אוסף המאובנים במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע שבעיר וושינגטון. ברגע שגרינוולט ראה את היתושה המאובנת הוא הבחין כי בטנה כהה ונראית מלאה בדם. הוא החל לבדוק, יחד עם צוות חוקרים, שאכן הכתם הכהה הוא דם מתקופת האיאוקן. ממצאיהם פורסמו בכתב העת המדעי PNAS.

טים רוז (Rose), אחד החוקרים, ומכשיר מיקרואנליזת קרני X. צילום: courtesy of Dale Greenwalt.

גרינוולט ועמיתיו השתמשו בשתי שיטות לא פולשניות כדי לבחון את הרכב החומר שנמצא בבטן היתושה. השיטה הראשונה, מיקרואנליזת קרני X (Energy-dispersive X-ray spectroscopy) המאפשרת לזהות יסודות כימיים שונים, הראתה כי בטן היתושה מכילה כמות גדולה מאוד של ברזל. השיטה השניה, ספקטרומטרית מסות של יונים שניוניים (SIMS) המאפשרת לגלות את ההרכב המולקולרי של החומר הנבדק, זיהתה בבטן היתושה מולקולות של פורפירין. פורפירין היא מולקולה אורגנית בעלת מבנה טבעתי שיחד עם אטום ברזל מרכיבה את קבוצת ההם (Heme), שנותנת לדם של בעלי חוליות את צבעו האדום ואת יכולת נשיאת החמצן.

כדי לוודא כי הברזל והפרופירין מופיעים יחדיו רק בבטן היתושה, ולא בעקבות זיהום חיצוני או תקלה בזיהוי, החוקרים בחנו בשתי השיטות חלקים אחרים של היתושה כמו החזה והראש, שלא צפוי שיהיה בהם דם של בעל חוליות, את סלע המשקע בו היא נמצאה וכן את בטנו של יתוש זכר מאובן שהתגלה יחד איתה (יתושים לא מוצצים דם). התוצאות הראו כי יש רק כמות זעירה של ברזל ואין כלל פרופירין בחלקים האחרים שנבדקו.

הימצאותם של ברזל ופרופירין יחדיו רק בבטן היתושה מצביעה על כך כי הכתם הממלא את בטנה הוא אכן שאריות של ארוחת הדם שלה.

אם הידיעה על יתושות מאובנות המלאות בדם קורבנותיהן מצלצלת לכם מוכר כנראה ראיתם את הסרט או קראתם את הספר "פארק היורה". בספר ובסרט חוקרים מפיקים DNA של דינוזאורים שונים מתוך הדם בבטנן של יתושות מאובנות הלכודות בענבר (שרף מאובן). ה-DNA המופק משמש את החוקרים בסיפור כדי להחזיר דינוזאורים וזוחלים קדומים לחיים. אך בעולם האמיתי DNA מתפרק מהר מדי, זמן מחצית החיים שלו הוא כ-521 שנים, ואין כל דרך שישרוד 46 מיליוני שנים באבן או בענבר בצורה שאנו יכולים לזהות (לפחות לא עם הטכנולוגיה הנוכחית). כך, אמנם, לא נוכל להפיק את ה-DNA של קורבן היתושה, אך גרינוולט ועמיתיו הראו כי מולקולות אורגניות אחרות יכולות לשרוד מיליוני שנים.

אך מי היה קורבן היתושה? כאמור אי אפשר להעזר ב-DNA לזהות את מקור הדם, לכן ככל הנראה לעולם לא נדע בוודאות את זהות הסעודה האחרונה ונוכל רק לנחש:

היתושה המאובנת (וגם היתוש) הם משני מינים-ביולוגיים השייכים לסוג Culiseta. רוב מיני היתושים בני זמננו השייכים לסוג זה ניזונים מעופות כך שיתכן כי הדם בבטן היתושה שייך לצאצא של הדינוזאורים – עוף קדמון.

לקריאה נוספת

המאמר המקורי [PDF]:

Greenwalt, D. E., Goreva, Y. S., Siljeström, S. M., Rose, T. & Harbach, R.E. Hemoglobin-derived porphyrins preserved in a Middle Eocene blood-engorged mosquito. PNAS (2013). doi: 10.1073/pnas.1310885110

רשומות נוספות על מאובנים שמורים היטב:

שמונה לפני הספירה, רעש, צלצולים ופרימטים מאובנים ועכביש קדום וטרפו לכודים בענבר