ארכיון לפי מחבר | Yonat

השריד הסקסי של הלווייתנים

ללווייתנים עדיין יש עצמות אגן – בזכות הסקס

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

לבנתנים לבנים (בֶּלוּגוֹת) בזמן חיזור.

לבנתנים לבנים (בֶּלוּגוֹת) בזמן חיזור. צילום: Brian Gratwicke, CC-BY.

לפני כ-360 מיליון שנה טיפסו החולייתנים הראשונים מהים ליבשה, ומאז התפתחו לכל הדו-חיים, הזוחלים, היונקים והעופות שאנו מכירים כיום (ועוד רבים רבים שנכחדו). במשך הזמן הזה, היו לא מעט מינים שעשו את הדרך חזרה לחיים במים, באופן חלקי או מלא. אבל אף אחד מהם לא עבר מטמורפוזה מושלמת כמו הלווייתנאים – הדולפינים והלווייתנים. זנבם דומה חיצונית לזנב דג יותר מאשר לזה של הכלב, גפיהם הקדמיות נראות כסנפירים – רק בחינה מדוקדקת שלהם תגלה שהם יונקים, נושמים אוויר, בעלי טמפרטורת גוף קבועה, ומסתירים מתחת לעורם עדויות למוצאם מחיות יבשה.

כל חלק בגופם של הלווייתנאים עבר התאמה לחיים במים, אבל את השינוי הגדול ביותר עברו הגפיים האחוריות – הן פשוט נעלמו. ללא הצורך לתמוך במשקל הגוף על היבשה, רגלי הלווייתנאים הן מטרד יותר מאשר תועלת, ובמהלך האבולוציה הן הלכו וקטנו עד שלא נשאר מהן כמעט שריד. כמעט – אך לא לגמרי, שכן בגופם של הלווייתנאים עדיין אפשר למצוא שארית של משהו שהיה פעם עצמות אגן. אלו עצמות קטנות, כמעט חסרות צורה, שאינן מחוברות כלל לשאר השלד. במבט ראשון – ואפילו במבט שני – הן נראות כאיבר שיורי חסר כל תפקיד, שאריות מעברם היבשתי של הלווייתנאים, שבוודאי יעלמו גם הן ביום מן הימים (אם האנושות תאפשר להם לשרוד עד אז).

אם כך, מדוע דווקא עצמות אלו עדיין קיימות? ומדוע במינים שונים של דולפינים ולווייתנים הן שונות בגודל ובצורה?
קראו עוד

השיבה אל המים: גרסת הדינוזאור

הספינוזאורוס הוא הדינוזאור הראשון שהותאם לשחייה ולחיים במים

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

ספינוזאורוס שוחה אחרי דג מסור

ספינוזאורוס שוחה אחרי דג מסור. איור: Davide Bonadonna

הספּינוזאורוס (Spinosaurus) הוא לא הדינוזאור המפורסם ביותר – אם כי לא לגמרי ברור לנו למה. בצורת גופו הוא מזכיר במקצת את קרוב משפחתו וחברו לאותה תת-סדרה, כוכב העל של עולם הדינוזאורים, הטירנוזאורוס רקס. אבל הספינוזאורוס עולה עליו לפחות בשני הבטים. האחד, יש לו "מִפרשׂ" נהדר על גבו: מחוליות הגב של הספינוזאורוס היתמרו זיזים גרמיים שהגיעו עד לאורך של שני מטר, והיו מכוסים בעור ואולי גם בשכבה עבה של שרירים. והשני: הוא היה גדול יותר. למעשה, הספינוזאורוס היה ככל הנראה הדינוזאור הטורף הגדול ביותר אי פעם.
קראו עוד

צו האופנה של השימפנזים

קבוצת שימפנזים פיתחה מנהג אופנתי – ענידת עלה עשב

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

שימפנזה עם עלה עשב באוזנה

שימפנזה עם עלה עשב באוזנה. צילום: Edwin van Leeuwen

השימפנזה ג'ולי גרה בשמורת צ'ימפונשי (Chimfunshi) בזמביה, עם עוד 11 מבני מינה. יום אחד, לפני כארבע שנים, אחד החוקרים העובדים בשמורה – אדווין פאן ליאוון (van Leeuwen)ממכון מקס פלנק לאנתרופולוגיה אבולוציונית בגרמניה – שם לב למשהו מוזר. נראה היה שלג'ולי תקוע עלה עשב ארוך באוזנה – תפוס בשיער שבבסיס האפרכסת. בהתחלה היה זה עשוי להיראות כמקרה בלבד – לכלוך שנתפס בפרווה כאשר ג'ולי עברה דרך העשב הגבוה. אבל לא: החוקרים ראו את ג'ולי קוטפת את העשב בעצמה ומכניסה אותו, בצורה שאי אפשר לתאר אלא ככוונה תחילה, לתוך האוזן. ואז היא עשתה זאת שוב. ושוב. במשך השנה שבה החוקרים ביצעו את התצפיות, הם ראו את ג'ולי מכניסה עלי עשב לתוך אוזנה לא פחות מ-168 פעמים. ואז הם החלו לראות אותה התנהגות מוזרה אצל חברים אחרים בקבוצתה של ג'ולי. בסוף השנה, מתוך 12 החברים בקבוצה, שמונה (כולל ג'ולי) נצפו כאשר הם מתקשטים בעלי עשב באוזנם. במחקר שהתפרסם במגזין Animal Cognition פאן ליאוון ועמיתיו מתארים את התפשטות האופנה בקרב קבוצת השימפנזים.
קראו עוד

מי נתן לסוכּי בינה?

האם זכרי ציפור הסוכי משתמשים באשליה אופטית כדי להיראות גדולים ומרשימים יותר?

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

זכר סוכי בפתח סוכתו.

זכר סוכי בפתח סוכתו. צילום: sunphlo, CC-BY-NC-ND.

הסוּכּי היא ציפור שיר החיה באוסטרליה ובפפואה גיניאה החדשה. מצגי החיזור של זכרי הסוכי הם מהמרשימים ביותר בעולם החי. לא מדובר בציפורים גדולות או צבעוניות במיוחד, ואין להן ריקוד אופייני מלהיב או שירה מיוחדת. לא, כאשר זכר הסוכי מנסה להשיג לעצמו שידוך, הוא מסתמך על תכונה אחת לחלוטין: כישרון הבנייה והקישוט שלו. ציפורים אלו בונות מבנים מיוחדים שכל תכליתם היא להרשים את הנקבות. המבנים יכולים להיות בצורת סוכה (מכאן השם) או מעין שׂדֵרָה נטולת-גג, והם מסתיימים בחצר מקושטת, מרוצפת באבנים ובפריטים צבעוניים שונים, שבה הזכר מפגין את מצגי החיזור שלו. לכל אחד ממיני הסוכי מבנה המאפיין אותו, ונראה כי הנקבות מעדיפות להזדווג עם הזכרים שהקימו את המבנה המעוצב והמקושט ביותר.
קראו עוד

הקוף שקרא זאב

האם קופים מסוגלים לשקר?

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

קוף קפוצ'ין בברזיל.

קוף קפוצ'ין בברזיל. צילום: Kenny Ross, CC-BY-SA.

בעלי-חיים חברתיים רבים נוהגים להשמיע קריאות אזהרה כאשר הם מבחינים בטורף, דבר המניע את חבריהם לקבוצה לברוח ולהסתתר. תיאוריות רבות מתייחסות לקריאות האזהרה ומתמודדות עם השאלה האם הן מקנות יתרון כלשהו לפרטים המשמיעים אותן. והנה, ברנדון וילר (Wheeler) מאוניברסיטת סטוני-ברוק שבארצות הברית העלה שאלה שונה לגמרי: האם בעלי-חיים משתמשים בקריאות אזהרה כשיטת רמייה?
קראו עוד

לרצח בקעו

גוזל ציפור האוביל דואג לעצמו לתנאי מחיה אידאליים בקן הפונדקאי: הוא הורג את שכניו

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

קרסי המקור של גוזל אוביל.

קרסי המקור של גוזל אוביל. צילום מתוך: Biol. Lett. 8, 241-244 (2011), CC-BY.

במחילה באדמה גוזל קטן בוקע מביצתו אל תוך חושך מוחלט. הוא לא יודע זאת, אך הוא אינו הגוזל הראשון המאכלס את הקן התת-קרקעי: גוזל גדול יותר, שבקע זמן מה לפניו, מחכה לו באפלה. הגוזל הגדול הוא רוצח המצויד בשני קרסים אימתניים שבולטים ממקורו. כעבור דקות הוא נכנס לפעולה: בחסות האפלה הוא מתביית על הגוזל הקטן, ובתנועות הנראות לא אופייניות לגוזל קירח הנראה כה חסר ישע הוא תופס את קורבנו, פותח וסוגר את מקורו מטיל האימה על הגוף הקטן ומטלטל אותו.

את תרחיש האימה הזה צילמו, בצבעי השחור-לבן של מצלמת תת-אדום, קלייר ספוטיזווד (Spottiswoode) מאוניברסיטת קיימברידג' באנגליה וירוּן קוֹרפאר (Koorevar) מ-E.C.O. Logisch בהולנד. בסרטון נראה גוזל של שרקרק זעיר (Merops pusillus, גם "שרקרק קטן") המותקף על ידי אחיו החורג – גוזל של אוביל (Indicator indicator): קראו עוד

אצבעו של האיי-איי

למור נדיר ומשונה שחי רק במדגסקר מסוגל לשלוט בטמפרטורה של האצבע האמצעית המיוחדת שלו

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

איי-איי

איי-איי. צילום: Frank Vassen, CC-BY.

אם תצאו בלילה לטיול באי מדגסקר, ואם יהיה לכם הרבה מזל, אולי תוכלו לראות את אחד מבעלי החיים המוזרים ביותר החיים כיום. הוא נראה כמו הכלאה בין חולדה, סנאי וקוף: זנבו שעיר וסבוך, אזניו גדולות, שיניו הקדמיות בולטות וממשיכות לצמוח במשך כל חייו, כמו שיניהם של מכרסמים. עיניו מחזירות אור כעיני חתול ונראות תמיד כאילו הן עומדות לצאת מחוריהן.

הדבר המוזר ביותר בו (ואין ספק שמדובר בתחרות קשה…) הוא אצבעו האמצעית, שהיא ארוכה ודקה כל כך עד שהיא נראית כשלד מכוסה עור. בקרב תושבי מדגסקר נקשרו בשמו אגדות הרואות בו סימן מבשר רעות, ולא קשה להבין למה.

ליצור הזה קוראים איי-איי, ואנחנו דווקא חושבים שהוא חמוד.
קראו עוד

ציפורי קרב

מגלנים קדומים נאבקו באמצעות כנפיים המותאמות לצורך לחימה.

מגלנים קדומים נאבקים באמצעות כנפיהם. איור: Nicholas Longrich/Yale University.

עצמות מאובנות של מגלנים מצביעות על כך שעופות אלה השתמשו בכנפיהם כדי לחבוט ביריבם

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

בשנת 1977, סטורס אולסון (Olson) מהמוזאון לטבע בוושינגטון מצא כמה עצמות כנף של מַגְלָן – עוף מים – במערה בג'מייקה. במבט ראשון העצמות נראו מעוותות: המטאקרפוס – "עצמות המסרק" שבכף היד, שאצל העופות מאוחות לכדי עצם אחת – היתה גדולה בהרבה מהמקובל אצל עופות דומים, חלולה ובעלת דופן עבה, וצורתה מעוקלת. גם עצמות הגומד, החישור ושורש כף היד נראו שונות. ככל הנראה, חשב אולסון, סבלה הציפור מבעיה התפתחותית כלשהי. אך עצמות כנף נוספות שנתגלו, בעלות אותה צורה, הוכיחו שטעה. המוזרות אינן סימן של בעיה, אלא העידו לדעתו על התאמה מיוחדת של ציפור זו. איזו התאמה? במאמר שהתפרסם במגזין Proceedings of the Royal Society B, מציעים אולסון ועמיתו ניקולס לונגריץ' (Longrich) תשובה מעניינת במיוחד.
קראו עוד

מצפן לשועלים

חוקרים מציעים ששועלים משתמשים בשדה המגנטי של כדור הארץ בשעת ציד

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

אם אתם נוהגים לצפות בסרטי טבע, ייתכן שראיתם את הסצנה המרשימה הזו: שועל אדמדם פוסע בשדה מכוסה שלג, מטה את ראשו ימינה ושמאלה, ואז נעצר וקופץ פתאום בתנועה מסוגננת לתוך השלג, ראשו לפנים. כשהוא יוצא מבצבצת מפיו הסיבה לתרגיל האקרובטי הזה – עכבר חסר מזל.

איך מצליח השועל לקבוע בדיוק כזה את המקום שבו נמצא העכבר? ברור כי חוש השמע משחק כאן תפקיד נכבד, אך מאמר שפורסם במגזין Biology Letters מציע כי השועלים נעזרים גם ב"חוש שישי" – היכולת לכוון את עצמם לפי השדה המגנטי של כדור הארץ.
קראו עוד

השיח האנושי

על גילויה של גולגולת כבדה וגרמית ועל ענפים צדדיים בעץ משפחת האדם

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

"ערש האדם", ערוץ אולדובאי בטנזניה

"ערש האדם", ערוץ אולדובאי בטנזניה. צילום: Noel Feans, CC-BY.

ביולי 1959, מרי ולואיס ליקי (Leakey), אולי זוג האנתרופולוגים המפורסם ביותר, עסקו בחפירות בערוץ אולדובאי (Olduvai) שבטנזניה. הם חיפשו, כפי שעשו במשך רוב הקריירה שלהם, אחרי מאובנים של מינים נכחדים משושלת האדם שיוכלו לשפוך אור על האבולוציה של המין האנושי. בני הזוג ליקי עבדו באולדובאי מ-1935, ומצאו בעיקר כלי אבן מתקופות שונות, אך לא מצאו דבר שטרם נראה. למעשה, היבול הדל שהניב הערוץ במשך שנים ארוכות כל כך הטיל בספק את כדאיות המחקר באזור. כל זה השתנה ב-17 ביולי. בבוקר זה מרי יצאה לבדה לחפירות – בעלה לואיס נשאר במחנה, חולה. אך לא היה זה רק המקרה שזימן לידיה את אחת התגליות החשובות ביותר של הזוג – מרי תמיד היתה זו שהעדיפה ללכלך את ידיה בחפירות, בעוד לואיס היה אחראי על מציאת המקומות המבטיחים לחפור בהם, ועל פיתוח השערות, שממצאיה של מרי שימשו להן בסיס. קראו עוד