תגית: בעלי חיים

מאובנים יפהפיים של חרקים הקרובים לארינמלים חושפים דמיון מפתיע לפרפרים

יונת אשחר נעם לויתן | גליליאו

מיהו החרק שבתמונה למעלה משמאל?

יש לו כנפיים דקות וצבעוניות, ועליהן "כתמי עיניים" מרשימים, שעשויים מכמה עיגולים המסודרים אחד בתוך השני. יש לו מעין חדק ארוך ודק שבעזרתו הוא אוכל. הוא עוזר להאביק את הצמחים שמהם הוא ניזון. והוא נראה כמעט זהה לפרפר שבתמונה מימין. לכן ברור, כמובן, שמדובר בקָליגְרָמָטיד.
להמשיך לקרוא גברת שונה באותה אדרת

יתכן כי טפיל קטן גורם לשימפנזים לאבד את הפחד מנמרים ואף להימשך אליהם, וכך מעמיד את השימפנזים בסכנה

נעם לויתן ויונת אשחר | גלילאו

כל לילה יוצאות החולדות בערים ובכפרים ממקומות המסתור שלהן ומשחרות למזון. במהלך חיפושיהן מגיע פתאום לאפן ריח מוכר. הן קוראות קריאות אזהרה לחברותיהן ובורחות בבהלה. כולן פרט לאחד. הריח שגרם לחבריו לנוס בבהלה הוא עבורו ריח נפלא. הוא מעולם לא הריח משהו כל כך טוב. בניגוד לחבריו שנסו על נפשם זכר החולדה כלל לא חש פחד, אלא משיכה בסיסית וכמעט חולנית לריח. הוא חייב למצוא את מקורו! הוא תר נואשות אחר הריח עד שהוא מגיע למקור: חיה גדולה, פרוותית ומושכת. הוא רץ לעברה בחדווה וכך מסתיימים חייו – בבטנה של חתולה.

הגורם להתנהגות האובדנית של החולדה בסיפור הוא טפיל חד תאי הקרוי טוֹקסוֹפּלזמה גוֹנדי (Toxoplasma gondii) או טוקסו, בקיצור. הטפיל מסוגל להדביק מגוון רחב של יונקים ושל ציפורים, אך כדי להשלים את מחזור חייו ולהתרבות ברבייה זוויגית הוא חייב להגיע למעי של הפונדקאי הסופי שלו – החתול, או ליתר דיוק כל טורף ממשפחת החתוליים.
להמשיך לקרוא עם קצת עזרה מחברים

לכבוד העונה החדשה של "משחקי הכס", מה הסיכון הביולוגי בזוגיות בין אח ואחות? כיצד הטבע מונע את הסכנות האלה?

יונת אשחר | מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע

"במשך מאות שנים השיאו בני טארגריין אח לאחות… השושלת חייבת להישאר טהורה. דמם היה דם המלכים, הדם המוזהב של ואליריה העתיקה, דם הדרקון. דרקונים אינם מזדווגים עם חיות השדה, ובני טארגריין לא מערבבים את דמם עם זה של אנשים פחותים."

גילוי עריות, במיוחד בין אח לאחות, הינו אחד המוטיבים החוזרים בספרי "שיר של אש ושל קרח" של ג'ורג' מרטין ובסדרה "משחקי הכס" המבוססת עליהם. אך יחסים כאלו לא התרחשו רק בווסטרוז – מסורות כמו זו של בית טארגריין התקיימו גם אצל שושלות מלכים על כדור הארץ. אצל הפרעונים של מצרים העתיקה, למשל, נישואים בין אח לאחות נחשבו דבר מקובל ואפילו מתבקש. קליאופטרה, הפרעונית האחרונה, אמנם קיימה יחסים קרובים במיוחד עם יוליוס קיסר ועם מרקוס אנתוניוס, אך היא היתה נשואה דוקא לאחיה הקטן.

בצד השני של העולם, שליטי האינקה העדיפו גם הם להתחתן בתוך המשפחה. הקיסרים היפנים, לעומתם, חשבו שחתונה של אחים זה מוגזם במקצת, ומידת הקירבה הנכונה לנישואים היא של אחים למחצה. הסיבות למנהג זה היו לעיתים קרובות הרצון לשמר בתוך המשפחה את הכוח וההשפעה של השליטים, אך ההסברים כלפי חוץ היו דומים לאלו שאותם הכירה דאינריז – המשפחה השלטת היא בעלת דם מיוחד, אלוהי, ואל לו להתערבב עם דם של אנשים רגילים.
להמשיך לקרוא אחים לחשק: בווסטרוז וכאן אצלנו, מה מקור האיסור החברתי על גילוי עריות?

האנטומולוג לארי ריווס הצליח לתעד בקיעה של ביצת הזבוב אסטרית האדם, שזחליו טפילים של בני אדם ושל יונקים אחרים

את התמונה המדהימה שבראש הרשומה צילם האנטומולוג לארי ריווס (Reeves), כאשר השתמש בעצמו כפיתיון ליתושים בגיאנה הצרפתית שבדרום אמריקה. במהלך הצילומים הוא שם לב כי היתושה נושאת ביצים של זבוב ממשפחת האסטריתיים (Oestridae) וכי אחת הביצים בוקעת ורימה קטנה מבצבצת מתוכה. זו ככול הנראה התמונה הראשונה המתעדת בקיעה כזו.
להמשיך לקרוא תמונה נדירה: זבוב בא לעולם

יכולות מסוימות הקשורות לתפיסה מרחבית השתפרו בנשים שקיבלו טסטוסטרון

סביר כי כל אחת מהקוראות שמעה בדיחות על יכולת הניווט של נשים, או ספגה ביקורת על יכולות הנהיגה שלה – כמו למשל של שולה נמירוביץ' נמיר הסקסיסטית מהתוכנית "אחד העם 1":

בדיחות אלו כמובן מוגזמות לחלוטין, אולם מוחות של גברים ומוחות של נשים אכן נבדלים זה מזה בתכונות מסוימות. כתוצאה מכך אפשר למצוא הבדלים בין גברים ונשים בשכיחותן של מחלות שונות (אוטיזם נפוץ בהרבה בגברים, נשים פגיעות יותר למחלת אלצהיימר) וכן ביכולות שונות, כגון חלוקת קשב או התמצאות במרחב. עם זאת, ההבדלים הם לרוב זעומים: יש חפיפה גדולה בין "סוגי" המוחות. ההבדלים הם בין מוח ממוצע של גבר לבין מוח ממוצע של אישה, כפי שגבר ממוצע גבוה מאישה ממוצעת, אך יש חפיפה גדולה בגבהים של המינים.
להמשיך לקרוא קחי טסטוסטרון, נווטי כמו גבר(?)

מאובן של נחש בעל ארבע רגליים חושף פרטים נוספים על המעבר מלטאות לנחשים

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ

הפסוק הזה, הלקוח מסיפור גן העדן, הוא ככל הנראה התיעוד המוקדם ביותר של הניסיון האנושי לספק הסבר לעובדה ברורה אך מפתיעה: לנחשים אין רגליים. מאוחר יותר, ובעיקר בעקבות ההבנה שבעלי חיים מתפתחים במהלך האבולוציה, נעשו נסיונות נוספים להסביר עובדה זו, ללא צורך בקללה אלוהית.
להמשיך לקרוא הנחש המחבק בעל ארבע הרגליים

חלק גדול מהגנים האחראים על בניית נוצות הציפורים קיימים כמעט בכל בעלי החוליות. כן, הם מסתתרים אפילו בתוכנו

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

במהלך השנים האחרונות עברו הדינוזאורים שינוי מהותי. כלומר, הדינוזאורים כמובן לא השתנו – אבל אנו רואים אותם בצורה אחרת. אם פעם חשבנו עליהם כעל לטאות מפלצתיות בעלות "דם קר" (טמפרטורת גוף התלויה בסביבה) ועור קשקשי, היום אנו יודעים שלרבים מהם היו נוצות, וגם ש"הדם הקר" כבר אינו בקונצזוס. מעטֶה רך (ואולי אף צבעוני?) של נוצות חמימות בהחלט משנה את הדימוי הקר והמפחיד של הדינוזאורים, ולא כולם מרוצים מכך (הבמאי של הסרט החדש בסדרת "פארק היורה", למשל, כבר הודיע בטוויטר שבסרט שלו לא יהיו נוצות).

אך העובדה נותרת בעינה – נוצות התגלו ביצורים שחיו עשרות מיליוני שנים לפני הופעת הציפורים, ולפחות חלקם בבירור לא יכלו לעוף (תארו לעצמכם את הטי-רקס מנסה להתרומם מהקרקע בעזרת גפיו הקדמיות הקצרצרות). עובדה זו מעלה את השאלות – עד כמה קדומות הנוצות? ועד כמה קדום המנגנון שאחראי על יצירתן?
להמשיך לקרוא הנוצות של כולנו