קטגוריה: אבולוציה בגובה העיניים

פשפשי המיטה הגיעו לראשונה לאדם מהעטלפים, וכעת ייתכן כי הם בדרכם להתפצל למינים ביולוגיים נפרדים

נעם לויתן ויונת אשחר | גלילאו

כבר עשרות אלפי שנים דמם של בני אדם משמש כמזון לפשפש המיטה המצוי (Cimex lectularius). פשפש המיטה הוא חרק טפיל חסר כנפיים שחי בקבוצות בבתיהם של אנשים. גופו הקטן והשטוח מאפשר לו להסתתר במהלך היום מאחורי תמונות, מתחת למזרנים ולמיטות, בתוך כריות, בסדקים ובחריצים בבית ועוד. כשמכה בו תחושת רעב בשעת לילה מאוחרת, כשבני האדם ישנים, הוא נכנס למיטותיהם – אל מתחת למצעים – נצמד לגופם החם, עוקץ אותם ושותה את דמם. לאחר שהפשפש מסיים לאכול, הוא חוזר למקום המסתור שלו ומעכל בבטחה את ארוחתו במשך כמה ימים. ובינתיים, הרוק והארס מונע הקרישה שהחדיר הפשפש בזמן ארוחתו לגוף האדם עלולים לעורר תגובה אלרגית היכולה להימשך עד כמה ימים ומתבטאת בכך שאזור העקיצה מאדים, מתנפח ומגרד.

משנות ה-30 של המאה הקודמת ועד שנות ה-80 פשפשי המיטה המציקים כמעט והוכחדו בעולם המערבי ובישראל, בזכות שימוש להמשיך לקרוא הפשפש, העטלף וחדר המיטות

מאובני דגים מלפני מאות מיליוני שנים מראים כי הם היו בין הראשונים שקיימו יחסי מין מלאים

נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו

רוב הדגים והדו-חיים הקיימים כיום מתרבים באופן שונה מהאופן שבו אנחנו וחולייתנים אחרים מתרבים. ניסיונות ההתרבות שלנו כוללים לשמחתנו הזדווגות, מאחר שההפריה אצלנו היא פנימית. כלומר, הביצית ותאי הזרע נפגשים ומתלכדים בתוך גוף הנקבה. לעומתנו רוב הדגים מתרבים בהפריה חיצונית – הנקבה מטילה תאי ביצה רבים למים והזכר מפריש מעליהם את זרעו. עם זאת על פי מחקר שפורסם במגזין Nature, אם נחזור מאות מיליוני שנים בזמן נגלה כי הפריה פנימית לאחר יחסי מין הכוללים חדירה, התפתחה כבר במחלקה של דגים קדומים הקרויים פְּלַקוֹדֶרמים.
להמשיך לקרוא הימים הראשונים של יחסי מין מלאים

ללווייתנים עדיין יש עצמות אגן – בזכות הסקס

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

לפני כ-360 מיליון שנה טיפסו החולייתנים הראשונים מהים ליבשה, ומאז התפתחו לכל הדו-חיים, הזוחלים, היונקים והעופות שאנו מכירים כיום (ועוד רבים רבים שנכחדו). במשך הזמן הזה, היו לא מעט מינים שעשו את הדרך חזרה לחיים במים, באופן חלקי או מלא. אבל אף אחד מהם לא עבר מטמורפוזה מושלמת כמו הלווייתנאים – הדולפינים והלווייתנים. זנבם דומה חיצונית לזנב דג יותר מאשר לזה של הכלב, גפיהם הקדמיות נראות כסנפירים – רק בחינה מדוקדקת שלהם תגלה שהם יונקים, נושמים אוויר, בעלי טמפרטורת גוף קבועה, ומסתירים מתחת לעורם עדויות למוצאם מחיות יבשה.

כל חלק בגופם של הלווייתנאים עבר התאמה לחיים במים, אבל את השינוי הגדול ביותר עברו הגפיים האחוריות – הן פשוט נעלמו. ללא הצורך לתמוך במשקל הגוף על היבשה, רגלי הלווייתנאים הן מטרד יותר מאשר תועלת, ובמהלך האבולוציה הן הלכו וקטנו עד שלא נשאר מהן כמעט שריד. כמעט – אך לא לגמרי, שכן בגופם של הלווייתנאים עדיין אפשר למצוא שארית של משהו שהיה פעם עצמות אגן. אלו עצמות קטנות, כמעט חסרות צורה, שאינן מחוברות כלל לשאר השלד. במבט ראשון – ואפילו במבט שני – הן נראות כאיבר שיורי חסר כל תפקיד, שאריות מעברם היבשתי של הלווייתנאים, שבוודאי יעלמו גם הן ביום מן הימים (אם האנושות תאפשר להם לשרוד עד אז).

אם כך, מדוע דווקא עצמות אלו עדיין קיימות? ומדוע במינים שונים של דולפינים ולווייתנים הן שונות בגודל ובצורה?
להמשיך לקרוא השריד הסקסי של הלווייתנים

הספינוזאורוס הוא הדינוזאור הראשון שהותאם לשחייה ולחיים במים

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

הספּינוזאורוס (Spinosaurus) הוא לא הדינוזאור המפורסם ביותר – אם כי לא לגמרי ברור לנו למה. בצורת גופו הוא מזכיר במקצת את קרוב משפחתו וחברו לאותה תת-סדרה, כוכב העל של עולם הדינוזאורים, הטירנוזאורוס רקס. אבל הספינוזאורוס עולה עליו לפחות בשני הבטים. האחד, יש לו "מִפרשׂ" נהדר על גבו: מחוליות הגב של הספינוזאורוס היתמרו זיזים גרמיים שהגיעו עד לאורך של שני מטר, והיו מכוסים בעור ואולי גם בשכבה עבה של שרירים. והשני: הוא היה גדול יותר. למעשה, הספינוזאורוס היה ככל הנראה הדינוזאור הטורף הגדול ביותר אי פעם.
להמשיך לקרוא השיבה אל המים: גרסת הדינוזאור

גידול דגים מחוץ למים גרם לשינויים ששיפרו את יכולת ההליכה שלהם – ושפך אור על המעבר האבולוציוני מהים ליבשה

נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו

אם תתבקשו לדמיין דג ולמנות את התכונות שלו, ככל הנראה הליכה היא לא התכונה הראשונה (או העשירית) שתמנו. למרות זאת, אנחנו והחולייתנים האחרים החיים ביבשה חבים את קיומנו לדגים בעלי יכולת הליכה. הדגים שיכלו להלך באמצעות סנפיריהם על הקרקעית, ואולי אף עלו לזמן קצר ליבשה, היו אלו שמהם התפצלה לבסוף שושלת הדגים שהתפתחה לחולייתנים בעלי הגפיים – הטטרפודים (Tetrapods, "בעלי ארבע רגליים").
להמשיך לקרוא צעדים ראשונים

עצמות מאובנות של מגלנים מצביעות על כך שעופות אלה השתמשו בכנפיהם כדי לחבוט ביריבם

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

בשנת 1977, סטורס אולסון (Olson) מהמוזאון לטבע בוושינגטון מצא כמה עצמות כנף של מַגְלָן – עוף מים – במערה בג'מייקה. במבט ראשון העצמות נראו מעוותות: המטאקרפוס – "עצמות המסרק" שבכף היד, שאצל העופות מאוחות לכדי עצם אחת – היתה גדולה בהרבה מהמקובל אצל עופות דומים, חלולה ובעלת דופן עבה, וצורתה מעוקלת. גם עצמות הגומד, החישור ושורש כף היד נראו שונות. ככל הנראה, חשב אולסון, סבלה הציפור מבעיה התפתחותית כלשהי. אך עצמות כנף נוספות שנתגלו, בעלות אותה צורה, הוכיחו שטעה. המוזרות אינן סימן של בעיה, אלא העידו לדעתו על התאמה מיוחדת של ציפור זו. איזו התאמה? במאמר שהתפרסם במגזין Proceedings of the Royal Society B, מציעים אולסון ועמיתו ניקולס לונגריץ' (Longrich) תשובה מעניינת במיוחד.
להמשיך לקרוא ציפורי קרב

על גילויה של גולגולת כבדה וגרמית ועל ענפים צדדיים בעץ משפחת האדם

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

ביולי 1959, מרי ולואיס ליקי (Leakey), אולי זוג האנתרופולוגים המפורסם ביותר, עסקו בחפירות בערוץ אולדובאי (Olduvai) שבטנזניה. הם חיפשו, כפי שעשו במשך רוב הקריירה שלהם, אחרי מאובנים של מינים נכחדים משושלת האדם שיוכלו לשפוך אור על האבולוציה של המין האנושי. בני הזוג ליקי עבדו באולדובאי מ-1935, ומצאו בעיקר כלי אבן מתקופות שונות, אך לא מצאו דבר שטרם נראה. למעשה, היבול הדל שהניב הערוץ במשך שנים ארוכות כל כך הטיל בספק את כדאיות המחקר באזור. כל זה השתנה ב-17 ביולי. בבוקר זה מרי יצאה לבדה לחפירות – בעלה לואיס נשאר במחנה, חולה. אך לא היה זה רק המקרה שזימן לידיה את אחת התגליות החשובות ביותר של הזוג – מרי תמיד היתה זו שהעדיפה ללכלך את ידיה בחפירות, בעוד לואיס היה אחראי על מציאת המקומות המבטיחים לחפור בהם, ועל פיתוח השערות, שממצאיה של מרי שימשו להן בסיס. להמשיך לקרוא השיח האנושי

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

רשומה זו עוסקת באחד המינים היותר מסתוריים ומסקרנים מבין ההומינינים – קבוצת המינים בשושלת שהובילה אל בני-האדם, לאחר ההתפצלות מהשימפנזים. המין הוא הומו פלורסיינסיס (Homo floresiensis, "האדם מפלורס"), אך בניו ידועים יותר בכינוי "הוביטים", בשל קומתם הנמוכה, אך מעט מעל מטר אחד (לצערנו, ממצאי המאובנים אינם מספרים לנו דבר בנוגע לכפות רגליים שעירות ואהבה לשירים עליזים או לארוחות פטריות דשנות). להמשיך לקרוא "בתוך מאורה באדמה חי לו הוביט"