בני אדם ופרימטים אחרים מומחים בזיהוי נחשים, כל צורה או תנועה נחשית בשדה הראיה שלנו גורמת לנו לזנק בדריכות. יתכן כי יכולת זיהוי זו התפתחה במהלך האבולוציה של הפרימטים. נחשים צדו את הפרימטים ואת אבותיהם, והרגו אותם בחניקה ועם התפתחות הארס – גם בהכשה. לכן, סיכוייו של פרימט בעל ראיה טובה, המסוגל לזהות נחשים במהירות, לשרוד ולהעמיד צאצאים היו גבוהים משל פרימט פחות דרוך. וכך, על פי לין איזבל (Isbell) מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס, הברירה הטבעית הובילה לפרימטים שנוטים לפחד מנחשים ושהמוח שלהם מזהה את נוכחות הזוחלים בקלות.
מחקר של איזבל ועמיתיה, שהתפרסם לאחרונה ב-PNAS, מספק עדויות תומכות להשערה שלה. החוקרים שתלו אלקטרודות בנוירונים (תאי עצב) של קופי מקוק יפני (Macaca fuscata) באזור הכּר (Pulvinar) בתלמוס, אזור הקשור לניתוח מידע המועבר מהעיניים והפניית תשומת לב למראות מאיימים. אזור זה גדול במיוחד אצל פרימטים, לעומת חיות אחרות. איזבל ועמיתיה הראו לקופים, שגדלו בשבי ולכן ככל הנראה לא ראו נחש מימיהם, תמונות של נחשים, של קופים עם הבעות פנים מאיימות, של ידיים ושל צורות גיאומטריות ומדדו את תגובת הנוירונים. התגובה החזקה והמהירה ביותר, ובמספר רב יותר של נוירונים נמדדה כשקופי המקוק ראו תמונות של נחשים.
על פי החוקרים זיהוי אזור מוחי המתמחה בנחשים מאשש את ההשערה כי נחשים השפיעו על האבולוציה של הפרימטים בכלל, ושל מוח הפרימטים בפרט. אך חוקרים אחרים מזהירים כי עוד מוקדם לקפוץ למסקנות. ניסוי יחיד בקופי מקוק לא מספיק כדי להסיק מסקנות על פרימטים אחרים ובטח לא על אבותינו הקדומים. כמו כן יתכן כי האזור שהתגלה אחראי על תגובת פחד כללית – אחרי הכל בני אדם מגיבים במהירות זהה לסכנה מנחש, מאקדח או ממכונית נוסעת ואין ספק שהתגובה לשניים האחרים לא הופיעה בזכות ברירה טבעית.
להמשיך לקרוא קצרצרים: הנחש ועץ הדעת
תיבת נעם – מחשבות ביולוגיות 