יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו
מה קורה כאשר שינוי בגן יחיד משנה את צורתו של אורגניזם שינוי של ממש , עד כדי כך שהזדווגות עם פרט אחר מבני מינו, שלא עבר את השינוי, נעשית כמעט בלתי אפשרית? ברוב המקרים, הפרט המוטנטי ימות בלי להשאיר צאצאים, והמוטציה תיכחד. אך שינוי כזה אירע כמה פעמים בחלזונות מהסוג סצומה (Satsuma), והחלזונות המוטנטים רחוקים מלהיעלם וייתכן שהם בדרך לכינונו של מין חדש.
להמשיך לקרוא חלזונות ונחשים
נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו
"הָיֹה הָיָה" הן צמד מילים המופיעות לרוב בתחילתם של סיפורי ילדים ולא של מאמרים מדעיים. למרות זאת, מאמר שפורסם בכתב-העת Biology Letters של החברה המלכותית הבריטית, נפתח במילים אלו ממש. את המחקר המתואר במאמר עשתה קבוצה של 25 חוקרים שבחנו את יכולת הראייה והלמידה של דבורי בּוֹמבּוּס האדמה (Bombus terrestris). חברי הקבוצה הם תלמידים בגילים 8 עד 10 מבית הספר היסודי בלקאווטון (Blackawton) במחוז דבון שבדרום-מערב אנגליה.
להמשיך לקרוא החיים הסודיים של ילדים ודבורים
יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו
חִשבו על הלווייתן הקטלן (Orcinus orca), שחור ולבן ואלגנטי, פורץ מהמים במרדף אחר כלב ים חסר מזל, ומשסף את בשרו בעזרת שיניו החדות, החזקות. ועכשיו, חשבו על קרוביו, מאותה סדרה, לווייתני המזיפות (Mysticeti). לידם יכול כלב הים לשחות ללא חשש, מכיוון שלהם אין כלל שיניים, ובמקומן יש מזיפות ארוכות המשמשות כמסננת. אף שהקבוצה הזאת כוללת את בעל החיים הגדול ביותר שחי אי פעם – הלווייתן הכחול (Balaenoptera musculus), חברי הקבוצה ניזונים מיצורים זעירים כגון קריל (סרטנים קטנטנים). הלווייתנים צדים אותם על ידי שאיבה של כמות גדולה של מי ים ויצורים קטנים אל תוך פיהם, ואז הוצאה של המים דרך המזיפות. הקריל נשארים בפיהם של הלווייתנים ונבלעים.
להמשיך לקרוא כלב ים מי שמסנן
יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו
נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו
כאשר אנחנו מנסים להגיע ממקום למקום, למשל לנסוע לעבודה או לטייל בשביל ישראל, אנו מנווטים ומתמצאים במרחב בעזרת מפה מנטלית של סביבתנו, ועל פי סימני דרך שונים כגון שלטים, שבילים, עץ מוכּר או ערימת אבנים שזכורה לנו מהטיול הקודם. גם בעלי חיים אחרים מסתייעים בסימנים וברמזים חיצוניים כדי להתמצא במרחב. ציפורים נודדות מנווטות, בין היתר, על פי סימני דרך שאותם הן רואות, כגון מבנים והשדה המגנטי של כדור הארץ, וכן בעזרת ריחות מוכרים. נמלים נווטות (Cataglyphis) מנווטות דרכן על פי זווית השמש ומניית הצעדים שעשו מהרגע שיצאו מהקן. נמלים מסוגים אחרים מסמנות בחומרים נדיפים (פֶרומונים) את הנתיבים המוליכים מהקן למקורות המזון. כמעט לכל בעלי החיים יש מוח, או לפחות מערכת עצבים, המאפשר להם לזכור סימנים ולבצע את החישובים הדרושים לניווט מוצלח. אך מתברר כי גם יצור חסר מוח מסוגל לזכור ולנווט.
להמשיך לקרוא כתוּב בריר – זיכרונותיה של רירית
נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו
מרבית האנשים אוהבים לחשוב על עצמם כעל יצורים רציונליים שמקבלים החלטות נבונות לאחר שקילת כל האפשרויות ובחירת האפשרות הטובה ביותר. הנחה זו מופיעה במודלים רבים המנסים להסביר את תהליכי קבלת ההחלטות של יצורים חיים, ובכללם האדם. אך מה חבל שההנחה כי אנו פועלים באופן רציונלי, המככבת בעיקר בקרב כלכלנים קלאסיים, מופרכת מיסודה. דוגמה אחת מני רבות לחוסר הרציונליות של בני האדם מוצגת בספרו (הנהדר!) של פרופ' דן אריאלי "לא רציונלי ולא במקרה" (תרגום: גילי בר-הלל סמו, מטר, 2009): כאשר נציג מכירות בחנות טלוויזיות מציע למכירה שלושה מכשירים במחירים שונים רוב האנשים יקנו את המכשיר במחיר הביניים, וכמו זהבה יבחרו במכשיר שאינו היקר ביותר אך גם אינו הזול ביותר. אם לא היתה מוצגת לפני הקונים האופציה השלישית, היקרה ביותר, רובם היו קונים ככל הנראה את המכשיר הזול דווקא. טריק דומה משמש גם בעלי מסעדות, למשל, הגורמים ללקוחותיהם לקנות את המנה השנייה הכי יקרה בתפריט על-ידי פרסום מנה יקרה ממנה.
להמשיך לקרוא רירית לא רציונלית ולא במקרה
נעם לויתן | גליליאו
"אנו שולחים את גברינו הצעירים למלחמה; נמלים שולחות את הגברות הזקנות". ציטוט זה, מדברי חוקר הנמלים ואבי הסוציוביולוגיה אדוארד או. וילסון (Wilson), פותח מאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב-העת המדעי הנחשב Science. במאמר מתארים החוקרים, בראשות ייבס רויסן (Roisin) מהאוניברסיטה החופשית של בריסל, פועלי טרמיטים זקנים הנשלחים לקרב כמחבלים מתאבדים, כשהם נושאים על גבם מעין תרמילי נפץ כחולים.
יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו
אל רובנו מגיעים לעתים סרטוני יו-טיוב ובהם נראות חיות העושות דברים משעשעים – חתולים נופלים משולחנות, כלבים רודפים אחרי הזנב של עצמם. אולי גם יצא לכם לראות סרטון ובו קקדו צהוב ציצית (Cacatua galerita) רוקד בהתלהבות לצלילי השיר "Everybody" של הבקסטריט בויז, מרים את רגלו ומניד את ראשו לפי הקצב. אולי צחקתם, אולי אף שלחתם את הסרטון לחבריכם, אך תגובתכם בוודאי לא השתוותה לזו של אנירוד פָּטֶל (Patel) מהמכון למדעי המוח בסן-דייגו, בארה"ב, שחוקר כבר שנים את היכולת לנוע בהתאמה לקצב – יכולת אוניברסלית בכל הנוגע לבני-האדם, אך נצפית לעתים רחוקות בלבד בבעלי-חיים אחרים. "פי נפער בתדהמה", אמר פטל למגזין Science. ואחרי שהצליח לסגור את פיו, נסע פטל לאינדיאנה לבקר את התוכי "סנובול" בביתו.
להמשיך לקרוא ריקוד הציפורים ויכולת הדיבור
נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו
לצפרדעים ולדו-חיים אחרים יש כלל אצבע פשוט מאוד – אם זה זז וקטן זה מזון. כלל זה הופך אותם לציידים מוצלחים הזוללים בתאווה חרקים, חלזונות ועוד. אך אם אתרע מזלם של הדו-חיים והטרף המיועד הוא חיפושית מסוג אֶפּוֹמיס (Epomis) הם יגלו במהרה כי התהפכו היוצרות והטורף הפך לנטרף, בבחינת "מהאוכל יצא מאכל".
קבוצות שונות של בעלי חיים יבשתיים שבוּ במהלך האבולוציה לחיים במים: זוחלים כאיכטיוזאור (Ichthyosaurus, "לטאת דג", זוחל ימי קדום דמוי דולפין), צבים ותנינים; עופות כפינגווינים; ויונקים כלוטרות, כלבי ים וניבתנים. מבין היונקים השיבה המוחלטת ביותר היא של התחשים ("פָּרות ים") למיניהם, ושל הלוויתנאים (הלוויתנים והדולפינים השונים) השוחים בעזרת זנב אופקי דמוי סנפיר ושגפיהם הקדמיים דומים גם הם לסנפירים, בעוד מרגליהם האחוריות לא נותר כל זכר חיצוני.
הלוויתנים המוקדמים חיו בתקופת האיאוקן (לפני 34-55 מיליוני שנים) והיו להם צורות מגוונות. מעברם מהיבשה לים מתועד היטב במאובני משפחות לוויתנים שונות. על פי המאובנים אפשר לראות כי הלוויתנים העתיקים ביותר נראו כחיות יבשתיות לכל דבר, בעוד אלו שחיו בסוף התקופה כבר נראו כלוויתנים המוכרים לנו כיום. המאובן הקדום ביותר שזוהה כשייך לשושלת הלוויתנים, מלפני כ-50 מיליוני שנים, נמצא בפקיסטן בשנת 1979 על-ידי פיל גינגריץ' (Gingerich) מאוניברסיטת מישיגן ועמיתיו. המאובן, הקרוי פקיצטוס (Pakicetus, "לוויתן פקיסטני") לכבוד המדינה שבה נמצא, הוגדר כלוויתן מאחר שבגולגלתו קיימים מאפיינים, בפרט בעצמות האוזן התיכונה והפנימית, שייחודיים ללוויתנאים. על פי סוג הסלעים שבהם התגלה המאובן, לוויתן זה לא חי בים אלא באזורי נחלים רדודים. ממצאים מאוחרים יותר חשפו עוד פרטים על פקיצטוס, טורף בגודל של תן בעל עצמות עבות וכבדות בדומה לעצמותיו של ההיפופוטם, שסייעו לו ככל הנראה להישאר מתחת למים ולצעוד על הקרקעית.
תיבת נעם – מחשבות ביולוגיות 