מצטער, גברתי, הביצים שלך לא חשובות מספיק

הזכרים של דגי האבובון נכנסים להיריון, ויכולים להחליט עד כמה שווה להם להשקיע בעוברים

יונת אשחר ונעם לויתן | גלילאו

אבובון. צילום: Kevin Bryant, CC-BY-NC-SA.

לא נעים להודות, אך עולם החי הוא שוביניסטי למדי. ברוב המוחלט של בעלי החיים, אם ההורים דואגים באופן כלשהו לצאצאיהם – ולא פשוט מטילים את ביציהם ומסתלקים – הרי שמלאכת הטיפול נופלת קודם כל על האֵם. נכון, ישנם מינים שבהם הזכרים הם הורים מסורים – במינים רבים של ציפורים האבות שומרים על הקן ומאכילים את הגוזלים, ויש גם יונקים שנוהגים כך. אך כמעט תמיד מדובר בשיתוף פעולה: האב והאם מגדלים יחדיו את צאצאיהם. מינים שבהם האב הוא ההורה המטפל היחיד נדירים מאוד, אך קיימים. המקרה המפורסם ביותר, ובוודאי הקיצוני ביותר, הוא זה של סוסוני הים וקרוביהם: סוסוני האצה והאבובונים. במינים אלו, הנקבה מטילה את ביציה לתוך שק עור מיוחד על גופו של הזכר, ושם הן מתפתחות במשך כמה שבועות. האב לא רק מספק הגנה לעובּרים, אלא גם דואג להעביר להם חומרי מזון דרך כלי הדם העובְרים סמוך לביצים המתפתחות – כמעט כמו בהיריון.

סידור עניינים זה גורם לכך שהזכר מסוגל להזדווג לעתים רחוקות יחסית, רק כאשר סיים את ה"היריון" הקודם – בעוד הנקבות יכולות לחזור ולהטיל ביצים כעבור זמן קצר, ולכן יכולות להזדווג לעתים קרובות ועם זכרים רבים. לכן, לעומת רוב בעלי החיים שבהם הזכרים הם המחזרים אחרי הנקבות, שמפגינות בררנות בבחירת בן זוגן, המצב הפוך בדיוק אצל סוסוני הים והאבובונים.

אבובונים. איור מתוך הספר "Ichthyologie; ou, Histoire naturelle des poissons". מקור: BHL.

במחקר שהתפרסם בשבועון Nature, קימברלי פצ'ולט (Paczolt) ואדם ג'ונס (Jones) מאוניברסיטת A&M בטקסס בדקו את התנהגותם של הזכרים מהמין אבובון המפרץ (Syngnathus scovelli). הם גילו שלזכרים אלו בהחלט היו העדפות בכל הנוגע לנקבות – הם אהבו אותן גדולות ככל האפשר. אך ההעדפות האלו לא באו לידי ביטוי רק בזמן החיזור, אלא גם לאחר ההזדווגות. מתוך כל הביצים שהזכר שומר על גופו יש לעתים קרובות כאלו שלא מתפתחות כראוי, ומתברר כי הסיכוי של הביצים להתפתח עד ליצירת דגיג בריא קשור למידות גופה של האם.

החוקרים זיווגו את זכרי האבובונים, כל אחד עם נקבה אחת, מבלי שיכלו לבחור. לאחר שה"היריון" הגיע לסיומו, הם זיווגו את הזכרים שוב. חלקם זווגו בהתחלה עם נקבה גדולה ונחשקת ולאחר מכן עם נקבה קטנה, חלקם – להפך, וחלק זווגו עם נקבות בגודל דומה בשתי הפעמים. התגלה כי אם הזכרים זווגו בפעם הראשונה עם נקבה גדולה, הסיכוי של הביצים בהיריון השני לשרוד היה נמוך יותר. החוקרים הסיקו כי לזכרים היו משאבים מוגבלים שיכלו להשקיע בגידול העוברים, והם העדיפו להשקיע אותם בביצים של נקבות גדולות ו"מושכות", כאלו שיש להן וודאי גנים טובים אותם יעבירו לצאצאיהן. כאשר ההיריון הראשון היה עם נקבה כזו, הזכרים לא חסכו במזון ודאגו שכמה שיותר מהביצים יתפתחו, לכן לא נשארו להם די משאבים לתמוך בהיריון השני. לעומת זאת, כאשר ההיריון הראשון היה תוצאה של הזדווגות עם נקבה קטנה, הזכר דאג פחות לביצים ושמר את חומרי המזון להזדמנות אחרת, וכך הביצים בהיריון השני הרוויחו טיפול טוב יותר.

אבל גם זה, ככל הנראה, לא כל הסיפור. בניסויים שנערכו במין אחר של אבובונים נמצא כי חומרי מזון עובְרים לא רק מהאב לעובּרים אלא גם בכיוון ההפוך – חומצות אמיניות שמקורן בביצים נמצאו בסופו של דבר בגופו של האב. בהחלט ייתכן שהזכרים מחליטים "להפיל" את חלק מהעוברים שמקורם בנקבות קטנות, ולספוג את גופם לשימוש חוזר.

בסופו של דבר, מלחמת הזוויגים נמשכת: ההיריון של הזכר אולי גורם לו להשקיע בצאצאיו יותר מרוב האבות בעולם החי, אבל הוא נותן לו גם אמצעי שליטה חשוב. האֵם מפקידה את ביציה אצלו והוא יכול להחליט כמה משאבים הוא מוכן להקריב למען העוברים.

המאמר המקורי [PDF]:

Paczolt, K. A. & Jones, A. G. Post-copulatory sexual selection and sexual conflict in the evolution of male pregnancy. Nature 464, 401-405 (2010). doi: 10.1038/nature08861

הכתבה המקורית התפרסמה במגזין גליליאו גיליון 142, יוני 2010