מופע דראג גרסת הדורסים

זרון הסוף (Photo credit: Wikipedia)

חלק מהזכרים של העוף הדורס זרוֹן הסוּף מתחפשים לנקבות כדי לחמוק מאלימות

נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו

זכרים ונקבות של העוף הדורס זרוֹן הסוּף (Circus aeruginosus) נבדלים זה מזה בגודל גופם ובצבע נוצותיהם. תופעה זו קרויה דו-צורתיות זוויגית, והיא קיימת גם בטווסים, בבני אדם, באריות ובבעלי חיים רבים נוספים. אצל זכרי הזרון נוצות הזנב והנוצות הסוככות (coverts) אפורות וקצות הכנפיים שחורים, בעוד לנקבות ראש וכתפיים לבנבנים וגוף חוּם ללא כל גוון אפור. כמו כן, הזכרים קטנים בכ-30% מהנקבות. אך מתברר כי לא כל הזכרים מצייתים לקוד לבוש זה. באוכלוסיית זרוני הסוף במערב צרפת, קרוב ל-40% מהזכרים עוטים במהלך כל חייהם "בגדי נשים" – דהיינו, כסות הנוצות שלהם זהה לזו של הנקבות, וההבדל היחיד ביניהם הוא צבע העיניים: לזכרים בדראג, כמו לזכרים רגילים, קשתית צהובה-לבנה ולנקבות אוכרה-חום.

מדוע חלק נכבד מזכרי זרון הסוף מתחפשים לנקבות? אצל עופות רבים כסות הנוצות של זכרים צעירים, שעדיין לא הגיעו לבגרות מינית, דומה לזו של הנקבה ומספקת לצעירים הגנה מפני זכרים בוגרים התוקפים את המתחרים שלהם. ואולם כסות נוצות זו מתחלפת בכסות זכרית עם התבגרות הצעירים. רק אצל שני מיני עופות, זרון הסוף והלוחם (Philomachus pugnax), ממשפחת החרטומנים, חלק מהזכרים הבוגרים נותרים בדראג לשארית ימיהם. אודרי סטרנלסקי (Sternalski), מ-Instituto de Investigación en Recursos Cinegéticos בספרד, ועמיתיה שיערו כי התחפשות זכרי הזרון לנקבות מאפשרת להם לחמוק מזכרים אחרים.

כדי לבדוק זאת הציבו החוקרים בטריטוריה של זרוני הסוף במהלך תקופת הרבייה, דגמים הנראים כמו נקבות זרון, זכרים דמויי נקבות וזכרים רגילים. סטרנלסקי ועמיתיה גילו כי זכרים רגילים תקפו בעיקר את הדגמים שנראו כזכרים רגילים, בעוד דגמי הזכרים בדראג והנקבות האמיתיות הותקפו בתדירות נמוכה בהרבה. לעומת זאת, זכרים דמוי נקבות לא תקפו מעולם זכרים רגילים. כלומר הזכרים דמוי הנקבות נהנים מאזור ללא אלימות (או כמעט ללא אלימות) ואינם צריכים לדאוג ולבזבז משאבים על קרבות עם זכרים אחרים. במקום להילחם, הזכרים המחופשים יכולים ליהנות מקרבה לטריטוריה של הזכרים הרגילים, ואולי אף לנצל הזדמנויות להזדווג עם בנות הזוג של בעלי הטריטוריה. אכן, זכרים רגילים לא יכולים לקנן בקרבת זכרים רגילים אחרים, והם מורחקים באלימות, בעוד קִניהם של זכרים בדראג קרובים בהרבה לשל זכרים רגילים. החוקרים משערים כי גם הזכרים הרגילים מרוויחים מנוכחות לובשי הדראג בכך שיש עוד זכר שיעזור להם להילחם בטורפים, וכן הם אף יכולים לנצל הזדמנויות להזדווג עם בנות הזוג של הזכרים דמויי הנקבות.

סטרלנסקי ועמיתיה גילו עוד כי במקרה של הזכרים בדראג "הבגד עושה את האדם", או נכון יותר את העוף. זכרים דמוי נקבות לא רק שלא תקפו זכרים רגילים, אלא אימצו התנהגות נקבית נוספת, וכשהגנו על אזורי הקינון שלהם תקפו נקבות וזכרים דמויי נקבות. מאחר שהזכרים הרגילים והזכרים בדראג נבדלים לא רק בכסות הנוצות שלהם, אלא גם בהתנהגותם, החוקרים מעוניינים לחקור בעתיד את הקשר בין מראה ובין התנהגות. האם הזכרים דמויי הנקבות פשוט לומדים לחקות את התנהגות הנקבות האמיתיות, או אולי התנהגותם של הזכרים בדראג, השונה מזו של הזכרים הרגילים, נובעת מבסיס גנטי?

המאמר המקורי:

Sternalski, A., Mougeot, F. & Bretagnolle, V. Adaptive significance of permanent female mimicry in a bird of prey. Biol. Lett. 8, 167-170 (2011).

הכתבה המקורית מופיעה במגזין גליליאו, ינואר 2012