קצרצרים: לעורר ציור לחיים

ראיתי את קייל היל מדגים בטוויטר איך אפשר לגרום לדמות מצוירת לקום לתחייה. לא התאפקתי ולמחרת ניסיתי לעשות זאת בעצמי במכון דוידסון:

נא לנסות בבית ולדווח 🙂

אם תרצו לבצע את הניסוי בעצמכם כל מה שתצטרכו זה משטח למינציה (או משטח מנוילן או שמרדף), טוש ללוח מחיק ומי ברז.

הדמויות המצוירות שהצלחתי להנפיש צוירו בטושים מחיקים כהים יחסית מסוג bold color dry erase.
קראו עוד

מודעות פרסומת

קצרצרים: עכביש על שם דמות מהארי פוטר

העכביש Eriovixia gryffindori הדומה למצנפת המיון מסדרת הארי פוטר

צורתו של העכביש Eriovixia gryffindori דומה לשל מצנפת המיון מספרי הארי פוטר. צילום מתוך: © Ahmed, J. et al. Indian Journal of Arachnology. 5, 24-27 (2016).

מין חדש של עכביש חקיין המתחזה לעלה, שהתגלה במדינת קרנאטקה שבדרום הודו, קיבל את שמו ממצנפת המיון שבספרי הארי פוטר

חוקרים מהודו העניקו את השם Eriovixia gryffindori לעכביש שגילו, מאחר שצורתו מזכירה את מצנפת המיון מסדרת הארי פוטר. בספרים המצנפת, שהייתה שייכת במקור לגודריק גריפינדור, ממיינת את תלמידי בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות לבתים שונים.

בחלק האטימולוגיה במאמר המדעי, שבו מסבירים על השם הנבחר, החוקרים לא הצליחו להסתיר עד כמה הם גיקים (תרגום חופשי):

שמו של העכביש בעל הצורה הייחודית נגזר משמו של החפץ הקסום הנפלא והתבוני, מצנפת המיון, שהיה בבעלותו של הקוסם (הדמיוני) מימי הביניים, גודריק גריפינדור, אחד מארבעת מייסדי בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות ושמקורו בדמיונה רב העצמה של אשפית המילים היוצאת מן הכלל, גברת ג'יי קיי רולינג, וכפי שהוצג בסדרת הספרים האהובה שלה, שגיבורה הוא הקוסם-הנער האהוב על כולם הארי פוטר. זהו שיר הלל של המחברים לקסם שאבד ושנמצא, בניסיון למשוך את תשומת הלב לעולמם המרתק, אך שמתעלמים ממנו תכופות, של חסרי החוליות ולחייהם הסודיים.

הצורה והצבע של העכביש הקטן, שאורכו לא עולה על 7 מילימטרים, מאפשרים לו להסוות את עצמו כעלה יבש וכך לחמוק מטורפים.

אני, אגב, הייתי מצפה שעכביש יהיה חבר בסלית'רין ולא בגריפינדור.
קראו עוד

האיש שלא הביא את האיידס לארצות הברית

דייל קנדי-צרפתי הואשם כמי שהביא את האיידס לאמריקה, אף שלא הייתה כל עדות לכך. מחקרים מראים כי HIV, הנגיף הגורם לאיידס, הגיע לארצות הברית הרבה לפני כן, והדייל היה קורבן של צירוף נסיבות מצער

נעם לויתן | מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע

בשנת 1987 ראה אור הספר "והתזמורת המשיכה לנגן" של העיתונאי האמריקאי רנדי שילטס (Shilts). שילטס, שימות בעצמו מסיבוכי איידס ב-1994, התיימר לסקור בספר את שנותיה הראשונות של מגפת האיידס בארצות הברית, מגפה שבתחילה נראה כי היא תוקפת וקוטלת בעיקר אנשים כמוהו – הומוסקסואלים – ועלו טענות כי בשל כך הממשל אינו ממהר לטפל בה ולנסות לבלום אותה. לטענת שילטס, הספר נועד לעורר תשומת לב למחדלי הממשל, ולהניע פעילות פוליטית לבלימת גל של אלימות הומופובית שהוא היה משוכנע שעומד להתפרץ בשל הטענה כי ההומוסקסואלים מפיצים את המחלה הקטלנית.

כמו כל עיתונאי טוב ידע שילטס כי הדרך הטובה ביותר לבנות סיפור מושך, היא לכתוב על גיבורים ונבלים. וכמו עיתונאי רע יצר שילטס את דמות הנבל במו ידיו.
קראו עוד

קצרצרים: זבובים בנפילה חופשית

זבוב רחף עף

זבוב רחף. צילום: André Karwath, CC-BY-SA.

זבובי רחף נופלים כנראה מסתמכים על הראייה כדי לזהות את מיקומם ולא על היכולת לחוש בכוח המשיכה

בקופסה חשוכה תלוי זבוב. הוא מחובר לתקרת הקופסה באמצעות אלקטרומגנט האוחז בסיכה, שמודבקת לגב החזה של הזבוב. לפתע האלקטרומגנט מנותק מהמתח המפעיל אותו והזבוב נופל. במקום לנפנף בכנפיו ולעצור את הנפילה נראה כי הזבוב כלל לא מודע לכך שהוא נופל. עד שהוא קולט זאת ומתחיל לנסות לעוף כבר מאוחר מדי – הוא מתנגש בקרקעית הקופסה.

זבוב הרחף (Episyrphus balteatus) הזה הוא חלק מניסוי שערכו חוקרים מאוניברסיטת אקס-מרסיי ושתוצאותיו פורסמו ב-Journal of Experimental Biology. החוקרים לא הפילו זבובים (רק) להנאתם אלא כדי לבדוק אם יש להם, כמו לנו, חוש שיווי משקל המאפשר לחוש תאוצה ואת המיקום ביחס לכוח המשיכה.

זבובי רחף מסוגלים לרחף במקום ולעוף במהירות מרשימה הצדה ולאחור. פעלולים שכאלו דורשים תחושה טובה של מיקום הגוף באוויר וביחס לקרקע, ולכן דורשים לכאורה גם את היכולת לחוש בכוח המשיכה ובתאוצה.

כדי לבחון האם יש לזבובי רחף חוש כזה, הפילו החוקרים זבובים בתוך קופסאות שונות. בקופסאות חשוכות 70 אחוז מהזבובים הגיבו לאט מדי לנפילה, אם בכלל, והתנגשו בקרקעית; בקופסאות לבנות המוארות באור אחיד הזבובים הגיבו מהר יותר ורק 30 אחוז מהם התרסקו; ובקופסאות מוארות ומפוספסות – סימון המקל את ההתמצאות – רוב הזבובים הגיבו מהר ובזמן ורק 10 אחוז מהם התרסקו.

החוקרים סבורים כי תוצאות אלו מראות כנראה שלזבובים אין מערכת שיווי משקל פנימית (כמו שיש באוזן הפנימית של רוב היונקים) אלא שהם מסתמכים על תנועת האוויר ובעיקר על הראייה כדי לזהות את מיקומם ולהגיב בהתאם.

* הרשומה היא גרסה מורחבת של המבזק "זהירות, זבובים נופלים" שהתפרסם באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי.
קראו עוד

גברת שונה באותה אדרת

מאובנים יפהפיים של חרקים הקרובים לארינמלים חושפים דמיון מפתיע לפרפרים

יונת אשחר נעם לויתן | גליליאו

קליגרמטיד מאובן ופרפר

קליגרמטיד ופרפר. תמונה: James Di Loreto, Conrad C. Labandeira, Jorge A. Santiago-Blay / Smithsonian

מיהו החרק שבתמונה למעלה משמאל?

יש לו כנפיים דקות וצבעוניות, ועליהן "כתמי עיניים" מרשימים, שעשויים מכמה עיגולים המסודרים אחד בתוך השני. יש לו מעין חדק ארוך ודק שבעזרתו הוא אוכל. הוא עוזר להאביק את הצמחים שמהם הוא ניזון. והוא נראה כמעט זהה לפרפר שבתמונה מימין. לכן ברור, כמובן, שמדובר בקָליגְרָמָטיד.
קראו עוד

עם קצת עזרה מחברים

יתכן כי טפיל קטן גורם לשימפנזים לאבד את הפחד מנמרים ואף להימשך אליהם, וכך מעמיד את השימפנזים בסכנה

נעם לויתן ויונת אשחר | גלילאו

נמר אפריקאי

נמר אפריקאי. צילום: Danh, CC-BY-SA.

כל לילה יוצאות החולדות בערים ובכפרים ממקומות המסתור שלהן ומשחרות למזון. במהלך חיפושיהן מגיע פתאום לאפן ריח מוכר. הן קוראות קריאות אזהרה לחברותיהן ובורחות בבהלה. כולן פרט לאחד. הריח שגרם לחבריו לנוס בבהלה הוא עבורו ריח נפלא. הוא מעולם לא הריח משהו כל כך טוב. בניגוד לחבריו שנסו על נפשם זכר החולדה כלל לא חש פחד, אלא משיכה בסיסית וכמעט חולנית לריח. הוא חייב למצוא את מקורו! הוא תר נואשות אחר הריח עד שהוא מגיע למקור: חיה גדולה, פרוותית ומושכת. הוא רץ לעברה בחדווה וכך מסתיימים חייו – בבטנה של חתולה.

הגורם להתנהגות האובדנית של החולדה בסיפור הוא טפיל חד תאי הקרוי טוֹקסוֹפּלזמה גוֹנדי (Toxoplasma gondii) או טוקסו, בקיצור. הטפיל מסוגל להדביק מגוון רחב של יונקים ושל ציפורים, אך כדי להשלים את מחזור חייו ולהתרבות ברבייה זוויגית הוא חייב להגיע למעי של הפונדקאי הסופי שלו – החתול, או ליתר דיוק כל טורף ממשפחת החתוליים.
קראו עוד

המגן של קפטן אמריקה: בדיקת מציאות

קפטן אמריקה משתמש במגן שלו כדי לבלום את חייל החורף

Image credit: Marvel.com [Fair Use]

ככלי נשק, המגן של קפטן אמריקה הוא יחיד במינו: הוא מגן בפני התקפות רבות עוצמה ("מיולניר", מקבתו האגדית של ת'ור, היא רק דוגמה אחת), מחזיר קרניים התקפיות (כמו אלה ש"איירון מן" יורה), ומסוגל לשמש כמקפצה לבני ברית (ל-"אלמנה השחורה" האתלטית במיוחד) וכמזחלת על הכביש המהיר (מקור הדוגמאות). לו היה עלינו לשחזר מגן שכזה מחוץ לעולם הקומיקס – האם הדבר היה עולה בידינו?

נעה לכמן

מבחן ראשון: ממה זה עשוי?

על פי הסרטים של חברת מארוול, בשנות ה-40 של המאה הקודמת נתן הממציא הגאון הווארד סטארק לסטיב רוג'רס, קפטן אמריקה, לבחור מגן מבין כמה דגמים אפשריים. הדגם הנבחר הוא אב-טיפוס עשוי מהיסוד הדמיוני ויברניום (Vibranium) – אותה מתכת שעל פי גרסת הספר של "איירון מן 2" הבן של הווארד, טוני סטארק (הידוע כ"איירון מן"), ישתמש בה כמקור כח בלתי-מזהם לחליפה שלו. על פי הקומיקס, המגן העגול הוענק לקפטן אמריקה על ידי נשיא ארצות הברית פרנקלין דלנו רוזוולט והוא עשוי סגסוגת של פלדה מיוחדת (ודמיונית) המכונה "פרוטו-אדמנטיום", עם ויברניום, ועוד גורם לא ידוע.
קראו עוד

%d בלוגרים אהבו את זה: