כשמתפרצת שריפת יער רוב החיות והאנשים בורחים, אך יש חיפושיות שדווקא נמשכות ללהבות ממרחקים
נעם לויתן
שריפות ענק בלתי נשלטות הן דבר מדליק בטירוף – לפחות לחיפושיות רודפות אש.
בניגוד לרוב היצורים, שבורחים משריפה כמו מאש, חיפושיות אלה, מהסוג מלנופילה (Melanophila) ממשפחת הברקניתיים (Buprestidae), נמשכות ממרחק עשרות קילומטרים לחום שפולטות שריפות.
כאשר החיפושיות הקטנות, שאורכן כסנטימטר, מגיעות ליער הבוער הן אולי אומרות לעצמן "This is fine" לפני שהן פוצחות בסקס לוהט, בעודן מוקפות בלהבות.
לאחר המעשה הנקבות ממתינות שהאש תשכך ומטילות את ביציהן בעצים השרופים.
כשהזחלים בוקעים הם זוכים לארוחת מלכים, ללא תחרות עם חיות אחרות או סכנה מטורפים שברחו מהאזור השרוף. הם גם לא חוששים מחומרי ההגנה שעצים יכולים להפריש, מאחר שקורבנותיהם פצועים מכדי להתגונן, או אולי אפילו מתים.

גלאי שריפות
אך איך החיפושיות מוצאות את אתר האורגיה שלהן? הרי שריפות יער לא נפוצות ולא צפויות.
מתברר שהן מנווטות את דרכן כמו טיל מונחה חום, בעזרת גלאי חום, כלומר גלאי תת־אדום, שרגישים יותר מרוב הגלאים המסחריים שבנו עד היום בני האדם.
בחזה של החיפושיות, מאחורי הרגליים האמצעיות, יש למלנופילה זוג גומות חישה. בכל גומה יש כ-70 כיפות קטנות, שכל אחת מהן מלאה בנוזל, ובתוכה קולטן רגיש ללחץ (מכנורצפטור) המחובר לתא עצב.
כשקרינה תת־אדומה פוגעת בכיפות הקטנות הנוזל בתוכן מתחמם ומתרחב. מאחר שהכיפות קשיחות הן לא מתרחבות בעצמן, והנוזל מפעיל לחץ על הקולטנים וגורם לעצבים לשלוח אותות שמסמנים לחפושית "שריפה בכיוון הזה".

בחום וברגישות
גלאי התת־אדום של החיפושיות רגישים ביותר. ב-11:20 בבוקר ב-10 באוגוסט 1925 פגע ברק במאגר הנפט קולינגה (Coalinga) בקליפורניה, שנמצא בלב אזור צחיח ומרוחק מכל יער או עץ. הפגיעה הציתה מאגר שהכיל 750 אלף חביות נפט, ולפי דיווחי החדשות המקומיות גרמה ל"אגם אש", עם להבות שהיתמרו לגובה של עד 150 מטרים ושנראו ממרחק של כמעט 50 קילומטרים. "האש הייתה כה חזקה, שאנשים יכלו לקרוא בקלות לאורה בעיירה, במרחק 15 קילומטרים", נכתב.
השריפה נמשכה שלושה ימים, ובזמן שהיא בערה עפו לעברה מספר עצום של חיפושיות מלנופילה. מחקר שפורסם ב-2012 בדק ומצא שהחיפושיות הגיעו לקולינגה מיערות המחטניים למרגלות סיירה נבדה, לפחות 80 קילומטרים משם. החיפושיות לא יכלו לראות את האש או להריח אותה ממרחק כה גדול, אך הצליחו לחוש בקלות בקרינה התת־אדומה, לעוף עשרות קילומטרים לעברה ולגלות – למרבה הצער – שמאמציהן היו לשווא מאחר שזו אינה שריפת יער.
עקבו אחרי גם ב:

לגלות עוד מהאתר תיבת נעם – מחשבות ביולוגיות
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
ממש מדהים… תודה על המידע המעניין
אהבתיLiked by 1 person