מוחות נודדים

מוח נודד. קרדיט: לא ידוע.

שלושה מדענים אמריקנים זכו בפרס נובל בכימיה לשנת 2013. שניים מהם – פרופ' אריה ורשל ופרופ' מייקל לויט – הם ישראלים שהיגרו לארצות הברית לפני עשרות שנים. ראש הממשלה ונשיא המדינה התמלאו גאווה על כך ש"אנשים משלנו" קיבלו את הפרס. אבל, אליה וקוץ בה. אמנם הקריירה האקדמית של פרופ' ורשל ופרופ' לויט החלה בישראל ושיתוף הפעולה ביניהם התחיל במכון ויצמן למדע, אך היא הגיעה לשיאה באוניברסיטאות בארצות הברית. לויט עזב לאוניברסיטת סטנפורד וורשל, שלא הצליח לקבל קביעות במכון ויצמן, עזב לאוניברסיטת דרום קליפורניה.

ההכרזה על זכייתם של המהגרים הישראלים עוררה פסטיבל תקשורתי סביב השאלה אם הם ישראלים (התשובה, אגב, היא כן) והחזירה לכותרות תופעה שאוהבים לדון בה בארצנו – "בריחת מוחות" – תופעה שבה אקדמאים, שהמדינה השקיעה בחינוכם והכשרתם, עוברים לרעות בשדות זרים.

על פי מחקר של מכון טאוב, שמחדש מחקר של פרופ' דן בן-דוד, יש בריחת מוחות אקדמאיים גדולה מישראל, בעיקר לארצות הברית, והתופעה החריפה עם הזמן. בשנים 2004-2003 על כל מאה חברי סגל שנשארו בארץ היו עשרים וחמישה מרצים ישראלים בארצות הברית. עד שנת הלימודים 2008-2007 כבר היו עשרים ותשעה מרצים ישראלים בארצות הברית על כל מאה בישראל. לעומת ישראל, בארצות כמו גרמניה, הולנד או יפן היחס לא עלה על חמישה אנשי אקדמיה בארצות הברית לכל מאה במדינת האם, והמצב אף השתפר עם הזמן.

האמנם בריחת מוחות?

אך האם באמת כל אנשי הסגל הישראלים האלה ברחו מישראל?

בשנות ה-70 של המאה הקודמת היו בישראל 134 אנשי סגל אקדמי לכל 100 אלף תושבים, יחס דומה לזה שבארצות הברית, אך כיום המספר ירד לכ-60 לכל 100 אלף תושבים. כלומר, כפי שציין פרופ' אהוד גזית, לשעבר המדען הראשי במשרד המדע, הטכנולוגיה והחלל, בריאיון שערכתי עמו: "כשמדינת ישראל היתה מדינה של שלושה מיליון תושבים עם תל"ג לנפש בחצי התחתון של המדינות בעולם, היו באוניברסיטאות המחקר במדינת ישראל כ-4,900 חברי סגל. בשנת 2013, כשבישראל יש כשמונה מיליון תושבים והיא בשליש העליון של המדינות עם תל"ג לנפש בעולם, יש כ-4,700 חברי סגל!"

אנשי הסגל לא ברחו, זו אינה בריחת מוחות, אלא שלרובם אין לאן לחזור – מספר המשרות והתקנים באוניברסיטאות לא גדל עם האוכלוסייה, ואפילו ירד. אריה ורשל, למשל, סיים את הדוקטורט שלו ונסע לעשות פוסט-דוקטורט בחו"ל, כפי שמקובל בתחומי המדעים, ואז חזר למכון ויצמן. אך מאחר שלא היה לו תקן הוא נאלץ לעזוב את המדינה ולהמשיך את מחקרו בארצות הברית.

חוסר התקנים הוא בעיקר עניין תקציבי. הוועדה לתכנון ולתקצוב (ות"ת) בראשות פרופ’ מנואל טרכטנברג גיבשה תוכנית להגדלת מספר התקנים ולהקמת 30 מרכזי מצוינות, שאליהם יחזרו החוקרים. הזכיה של ישראלים (מהגרים או מקומיים) בפרסים על הישגיהם המדעיים היתה צפויה לעודד תמיכה במדע ובמדענים – לא רק בזכות תחושת הגאווה, אלא גם מאחר שמדע טוב לכלכלה והשקעה בו מניבה, נוסף לטכנולוגיות ותגליות חדשות, גם הכנסות רבות. אך נראה שקברניטי המדינה לא משכילים להבין שההצלחות, ההכנסות והפרסים נובעים מההשקעה של ממשלות בעבר, וכי לא נוכל ולהמשיך לקצור הצלחות נוספות ללא השקעות חדשות במדע. רק לאחרונה קיצצה הממשלה 100 מיליון שקל מתקציב המוסדות להשכלה גבוהה!

צריך יותר תקציבים כדי לאפשר לחוקרים לחקור בישראל, שאם לא כן המדינה תפסיק להתקדם ומצבה הכלכלי יורע. גם לשיתופי פעולה מדעיים, שדורשים השקעה כלכלית של המדינה, יש חשיבות רבה משום שהם מאפשרים החלפת מידע, הכשרת מדענים חדשים וקבלת מענקי מחקר. אי חידוש שיתוף הפעולה עם אירופה, למשל, יכול היה להיות אסון למדינה וכמובן למדע.

לסיכום, אין בריחת מוחות מישראל אלא הברחת מוחות על ידי הממשלות. קיצוצי התקציב במערכת ההשכלה הגבוהה מאלצים חוקרים להישאר באוניברסיטאות ומכוני מחקר בחו"ל, אפילו אם היו מעוניינים לחזור לישראל. אי אפשר להאשים חוקר או חוקרת שבוחרים להתמקד במחקר שלהם במקום שבן הם נהנים מתקנים ומתקציבים גדולים, במקום להיות מובטלים בישראל, בייחוד כשלרובם מחקר הוא הרבה יותר מ"סתם" עבודה.

גרסה מקוצרת של מאמר הדעה מופיעה במגזין גליליאו גיליון 182, נובמבר 2013