חולדות לעת צרה

האם חולדות מסוגלות לחוש אמפתיה?

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

זוג חולדות, אף לאף. צילום: Alexey Krasavin, מתוך ויקיפדיה.

בעל חיים מוכנס לכלוב ומתבונן סביב. הכלוב רחב-ידיים למדי, אבל במרכזו נמצא תא קטן, שקוף, בו כלוא בעל חיים נוסף, מאותו מין ביולוגי (species). לא רק שבעלי החיים הם מאותו מין-ביולוגי, הם גם מכירים היטב אחד את השני – במשך השבועיים האחרונים הם חלקו כלוב משותף. האם בעל החיים הראשון יפתח את התא וישחרר את חברו מכלאו? ויותר מעניין מכך – האם הוא יבחר לשחרר את חברו לפני שייכנס לתא נוסף, בו מצויים ממתקים?

התשובה, בוודאי תגידו, תלויה בבעל החיים. קל לנו לשער כי בעלי חיים שאנו חושבים עליהם כעל אינטליגנטים, כגון דולפינים, פילים, וכמובן – קרובי משפחתנו קופי האדם, יפגינו התנהגות הנראית לנו "אנושית" כל כך: דאגה לאחרים, עד כדי דחיית האינטרסים שלהם כדי לעזור לאחר. אבל בעל החיים שהציג התנהגות כזו במחקר שהתפרסם במגזין Science היה דווקא יצור צנוע– חולדת המעבדה.

ענבל בן-עמי ברטל (Ben-Ami Bartal), ועמיתיה מאוניברסיטת שיקגו (בן-עמי ברטל, אגב, היא בעלת תואר שני מאוניברסיטת תל-אביב) בדקו האם חולדות מסוגלות להתנהגות אלטרואיסטית. אנו נוהגים לחשוב על המושג "אלטרואיזם" כמציין הקרבה עילאית – חייל המשליך את חייו מנגד עבור חבריו, אח המסכן את בריאותו כאשר הוא תורם כליה לאחותו. במדע יש למושג משמעות רחבה הרבה יותר – כל מעשה התורם לבעל חיים אחר, וכרוך ב"תשלום" כלשהו עבור הפרט המבצע אותו נקרא אלטרואיסטי. כך, למשל, אם קוף מוצא אשכול בננות, וחולק את הבננות עם פרט אחר בקבוצה, הוא מציג התנהגות אלטרואיסטית – הוא מוותר על בננות שהיה יכול לאכול ותורם אותן לחברו. למעשה, בטבע כמעט כל מעשה העוזר לבעל חיים אחר כרוך בתשלום – אם לא ויתור על מזון, אז השקעה של זמן שהיה יכול להיות מנוצל לחיפוש מזון, או אפילו השקעה של תשומת לב שמשמעותה פחות תשומת לב לטורפים פוטנציאלים האורבים בסביבה. במציאות אכזרית כזו, שבה לכל ארוחה מפוספסת ולכל פעולה לא נכונה עלולות להיות תוצאות טרגיות, אולי אין לצפות שבעלי החיים יראו נטייה לעזור לאחרים.

אבל לא זה המצב. בעשורים האחרונים יש יותר מחקרים העוסקים בהתנהגות אלטרואיסטית בבעלי חיים; דוגמאות רבות לכך נאספו, והסברים אבולוציוניים הוצעו – למשל, שבעלי החיים תורמים לחברים בקבוצתם בציפייה שאלה יעזרו להם במועד מאוחר יותר, או שבעלי החיים האלטרואיסטים עוזרים להנצחת הגנים שלהם על ידי עזרה לצאצאיהם, אחיהם או קרובי משפחה אחרים. נשאלת השאלה האם מעשים כאלו יכולים בכלל להיחשב כאלטרואיסטים, כאשר עניינם, למשל, בהאכלה וטיפול בצאצאים – שבלעדיהם הגנים לא יוכלו לעבור לדור הבא. למי שמתעניין בנושא זה, ספרים מומלצים הם ספריו של פרנס דה ואל (de Waal), במיוחד הספר "טובים מטבעם", וכן הספר "מוצא המידות הטובות" של מאט רידלי (Ridley).

האם בעלי החיים ה"אלטרואיסטים" פועלים מתוך אמפתיה – הבנה למצוקתם של פרטים אחרים, הזדהות עם המצוקה ורצון להקל עליה? שאלה זו עדיין פתוחה, אם כי יותר ויותר חוקרים בשנים האחרונות נמצאים בצד הטוען שסוג כלשהו של אמפתיה אכן קיים אצלם. חשוב לציין שהרעיון של פעולה מתוך אמפתיה אינו נוגד את ההסברים האבולוציונים שהוצגו קודם, פירושו פשוט הוא שהאבולוציה העדיפה בעלי חיים שמסוגלים לחוש אמפתיה ולפעול לפיה, מכיוון שדבר זה בסופו של דבר יתרום לגנים שלהם.

בן-עמי ברטל ועמיתיה חקרו, כאמור, את התופעה בחולדות, בעל חיים שבדרך כלל לא מופיע ברשימת בעלי החיים האלטרואיסטים. הם מצאו שבני מין ביולוגי זה נטו לשחרר את בני מינם מהתא הצר. בסיום הניסוי, 23 מתוך 30 החולדות פתחו את התא. מעניין לציין כי שש מהחולדות היו נקבות, וכולן פתחו את דלת התא – בניגוד ל-17 מתוך 24 הזכרים.

האם החולדות אכן חשו במצוקה של חבריהן וניסו לעזור להם? ייתכנו גם הסברים אחרים, אך החוקרים נטו לפסול אותם: החולדות פתחו את הדלת רק לעתים רחוקות אם לא היתה בפנים חולדה נוספת – כלומר, לא היה להן מניע אחר לפתיחת הדלת. בנוסף, המכניזם של הדלת היה מסובך למדי ונדרש לחולדות זמן ללמוד אותו – הן לא פתחו את הדלת במקרה. ייתכן שמה שהניע אותן לשחרר את חבריהן היו קריאות המצוקה – אולי הן פשוט רצו להשתיק את הרעש המעצבן. אבל קריאות מצוקה היו נדירות למדי בניסוי, וכך לא סביר שהן היו גורם משמעותי. נציין שחולדות מסוגלות לשמוע – ולהשמיע – קולות שאוזן האדם אינה קולטת, ולכן השתמשו החוקרים במכשיר להקלטת קולות עטלפים כדי לזהות את קריאות המצוקה. גם כאשר חזרו על הניסוי בכלוב בעל כמה מדורים והחולדה הכלואה השתחררה למדור אחר בכלוב – ולא לאותו חלק בו נמצאה החולדה המשחררת – החולדות עדיין נטו לשחרר את חבריהן, וכך הראו שלא הציפייה לאינטראקציה חברתית עם החולדה הכלואה לאחר השחרור היא המשפיעה על הנטייה לשחרר אותה, אלא השחרור עצמו.

בניסוי הבא, הכלוב רחב-הידיים הכיל שני תאים סגורים – באחד מהם, כמו קודם, היתה כלואה חולדה. בשני היו חמש פיסות שוקולד. החולדות קיבלו אוכל באותו יום ולא היו רעבות, אבל אנחנו, לפחות, תמיד יכולים לאכול עוד שוקולד… איזה תא החולדות יפתחו קודם? מסתבר שהסיפוק המתקבל משחרור החולדה מהתא שווה בערך להנאה המופקת מחמש פיסות שוקולד: החולדות פתחו בדרך כלל את שתי הדלתות, וכאשר החוקרים מדדו את הזמן שחלף מהכנסת החולדה המשחררת לכלוב ועד פתיחת דלת כלשהי, לא נמצא הבדל משמעותי בין הדלתות. כלומר, החולדות לא העדיפו להתחיל בדלת אחת על פני השנייה.

בנוסף, במחצית מהמקרים החולדות חלקו את השוקולד עם החולדה הכלואה לאחר ששחררו אותה. כלומר, שחרור החולדה היה כרוך בתשלום מסוים: שוקולד, שאחרת היו יכולות לאכול לבדן.

החוקרים סוברים כי המניע לפעולת החולדות בניסויים אלה היה רגשי – החולדות חשו דבר-מה הדומה לאמפתיה אצל בני-האדם, הבינו את מצוקתם של חבריהן ולכן גם נקטו בפעולה ושחררו אותם, אפילו אם משמעות הדבר הוא שיצטרכו לחלוק בממתק. החוקרים מציינים במאמר שהויכוח על מציאותה של אמפתיה בבעלי-חיים עדיין נמשך, ובודאי אפשר לפרש את התוצאות גם בצורה אחרת. עם זאת, היכולת לזהות מצוקה ולהגיב עליה עשויה להיות חשובה מאוד לבעל חיים החי בקבוצה, במיוחד אם הפרטים בקבוצה מרוויחים משיתוף הפעולה ביניהם. המחקרים הרבים הנעשים בשנים האחרונות בתחום זה בוודאי יעזרו להבין כיצד היכולת הזו התפתחה והשתכללה בקבוצות שונות של בעלי חיים, כולל האדם.

לקריאה נוספת

המאמר המקורי [PDF]:

Ben-Ami Bartal, I., Decety, J. and Mason, P. Empathy and Pro-Social Behavior in Rats. Science 334, 1427-1430 (2011). doi: 10.1126/science.1210789

מחקר המציג התנהגות דומה בנמלים:

Nowbahari, E., Scohier, A., Durand, J-L. & Hollis, K. L. Ants, Cataglyphis cursor, use precisely directed rescue behavior to free entrapped relatives. PLOS ONE 4, e6573 (2009). doi:10.1371/journal.pone.0006573

ביקורת הטוענת שהתנהגות החולדות לא נובעת מאמפתיה אלא מהתנהגות פרו-חברתית.

הטקסט עובד מתוך ידיעה שהתפרסמה בגליליאו גיליון 162, פברואר 2012