עושים גלים

מכרסמים בשם נבחניות קופצים ומשמיעים קולות כדי לדעת כמה מבני מינם נמצאים בסביבתם

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

ההתנהגות המוזרה הזו נראית כאילו נוצרה בידי כוריאוגרף כדי ליצור סרטון יוטיוב ויראלי במיוחד: מכרסם קטן וחמוד למראה מתרומם לפתע על רגליו האחוריות, מניף את רגליו הקדמיות באוויר ומשחרר צווחה קצרה בקול גבוה. לפעמים, להגברת האפקט הקומי, הוא מאבד שיווי משקל ונופל על גבו. לעתים קרובות כמה מהם חוזרים על הפעולה אחד אחרי השני, בקצב מהיר:



המכרסמים האלו הם נבחניות ("כלבי ערבות", Cynomys ludovicianus), סוג של סנאי אדמה, החי בשטחים פתוחים בצפון אמריקה. ההתנהגות המתוארת נפוצה למדי, וזכתה לשם קפיצה-צווחה (Jump-Yip). עד לאחרונה לא ניתן שום הסבר מניח את הדעת לנטייה של הנבחניות לקפוץ ולצווח. ג'יימס הר (Hare), קווין קמפבל (Campbell) ורוברט סנקי (Senkiw) מאוניברסיטת מניטובה בקנדה תקפו את הבעיה מנקודת מבט שונה – וסבורים שהצליחו לפצח את החידה.

במשך שנים ניסו חוקרים לקשור את הקפיצה-צווחה לסיטואציה מסויימת, אך הנבחניות סירבו לשתף פעולה. הן קפצו וצווחו בשלל מצבים שונים: בזמן הגנה על טריטוריה, כשפגשו נבחניות זרות, כאשר טורף שהיה בסביבה עזב, ועוד ועוד. הסיטואציה האחרונה (כאשר טורף התרחק מהאזור) הביאה חוקרים מסוימים לטעון כי הקפיצה-צווחה היא סוג של צפירת הרגעה. הם הראו שהנבחניות נטו הרבה פחות לרוץ ולהתחבא לאחר שהשמיעו את הצווחה.

הר ועמיתיו סבורים שההסבר הזה אינו מספק. הם צפו במשך שנתיים ב-14 מושבות של נבחניות, והגיעו למסקנה שהקפיצה-צווחה מתבצעת גם כאשר הטורפים עדיין באזור, ולכן "צפירת הרגעה" אינה במקומה. במאמר שפורסם במגזין Proceedings of the Royal Society B הם מציעים כי במקום להסתכל על מה כל נבחנית עושה לאחר שהיא עצמה קופצת וצווחת, יש לבחון איך הקפיצה-צווחה נענית על ידי הנבחניות האחרות באזור.

קפיצה-צווחה של גורי נבחניות

קפיצה-צווחה של גורי נבחניות. צילום: Rich Keen / RMA, CC-BY.

מתברר שהתנהגות זו היא מידבקת ביותר. התנהגויות מידבקות ידועות זה מכבר, והמפורסמות ביותר אצל בני האדם הן צחוק ופיהוק. לרבים מאיתנו קשה אפילו לקרוא על אנשים מפהקים מבלי לחוש רצון לפהק (כפי שייתכן מאוד שאתם לומדים על בשרכם ממש הרגע). אצל הנבחניות כאשר פרט אחד מתחיל לקפוץ ולצווח, הפרטים שלידו מצטרפים אליו מיד והקפיצה-צווחה מתפשטת לאורכה ולרוחבה של המושבה, כמו גל במשחק כדורגל.

החוקרים גילו שהנבחנית שמתחילה את הגל שמה לב כמה מחבריה ענו בקפיצה ובצווחה משלהם. אם נבחניות רבות באזור מגיבות, הנבחנית מפנה זמן רב יותר לחיפוש מזון.

אז מה בעצם קורה פה? לשם מה כל הקפיצות, נפנופי הידיים והצווחות החמודות?

החוקרים הסיקו שהקפיצה-צווחה היא דרכן של הנבחניות לברר כמה מבני המושבה נמצאים באזור, דרוכים ומוכנים לזהות סכנות. אם הגל מתפשט ונבחניות רבות משתתפות בו, הנבחנית שהחלה את הגל יכולה להירגע ולהקדיש את זמנה לאכילה, בידיעה שיש עיניים רבות הסורקות את השטח ויכולות לדווח על סכנה.

אם זהו אכן ההסבר הנכון, זו אולי ההתנהגות המזוהה הראשונה של בעלי חיים שנועדה לאסוף פעיל של מידע על מידת הדריכות של הקבוצה. דפוס התנהגות כזה מרמז על כך שבעלי חיים מסוימים לא רק מסתמכים על העירנות של חבריהם, אלא גם מסוגלים להעריך אותה. זהו גם אחד המקרים הראשונים שבהם נמצא הסבר משכנע להתנהגות מידבקת. האם כשאנחנו צוחקים בחבורה אנחנו גם אוספים מידע על האנשים שצוחקים סביבנו? כדי לענות על זה, יידרשו מן הסתם מחקרים נוספים.

המאמר המקורי [PDF]:

Hare, J. F., Campbell, K. L., & Senkiw, R. W. Catch the wave: prairie dogs assess neighbours’ awareness using contagious displaysProc. R. Soc. B281, 20132153 (2014). doi: 10.1098/rspb.2013.2153

הכתבה המקורית מופיעה במגזין גליליאו גיליון 186, מרץ 2014

מודעות פרסומת

תגיות: , , , ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: