Tag Archive | חרקים

קצרצרים: זבובים בנפילה חופשית

זבוב רחף עף

זבוב רחף. צילום: André Karwath, CC-BY-SA.

זבובי רחף נופלים כנראה מסתמכים על הראייה כדי לזהות את מיקומם ולא על היכולת לחוש בכוח המשיכה

בקופסה חשוכה תלוי זבוב. הוא מחובר לתקרת הקופסה באמצעות אלקטרומגנט האוחז בסיכה, שמודבקת לגב החזה של הזבוב. לפתע האלקטרומגנט מנותק מהמתח המפעיל אותו והזבוב נופל. במקום לנפנף בכנפיו ולעצור את הנפילה נראה כי הזבוב כלל לא מודע לכך שהוא נופל. עד שהוא קולט זאת ומתחיל לנסות לעוף כבר מאוחר מדי – הוא מתנגש בקרקעית הקופסה.

זבוב הרחף (Episyrphus balteatus) הזה הוא חלק מניסוי שערכו חוקרים מאוניברסיטת אקס-מרסיי ושתוצאותיו פורסמו ב-Journal of Experimental Biology. החוקרים לא הפילו זבובים (רק) להנאתם אלא כדי לבדוק אם יש להם, כמו לנו, חוש שיווי משקל המאפשר לחוש תאוצה ואת המיקום ביחס לכוח המשיכה.

זבובי רחף מסוגלים לרחף במקום ולעוף במהירות מרשימה הצדה ולאחור. פעלולים שכאלו דורשים תחושה טובה של מיקום הגוף באוויר וביחס לקרקע, ולכן דורשים לכאורה גם את היכולת לחוש בכוח המשיכה ובתאוצה.

כדי לבחון האם יש לזבובי רחף חוש כזה, הפילו החוקרים זבובים בתוך קופסאות שונות. בקופסאות חשוכות 70 אחוז מהזבובים הגיבו לאט מדי לנפילה, אם בכלל, והתנגשו בקרקעית; בקופסאות לבנות המוארות באור אחיד הזבובים הגיבו מהר יותר ורק 30 אחוז מהם התרסקו; ובקופסאות מוארות ומפוספסות – סימון המקל את ההתמצאות – רוב הזבובים הגיבו מהר ובזמן ורק 10 אחוז מהם התרסקו.

החוקרים סבורים כי תוצאות אלו מראות כנראה שלזבובים אין מערכת שיווי משקל פנימית (כמו שיש באוזן הפנימית של רוב היונקים) אלא שהם מסתמכים על תנועת האוויר ובעיקר על הראייה כדי לזהות את מיקומם ולהגיב בהתאם.

* הרשומה היא גרסה מורחבת של המבזק "זהירות, זבובים נופלים" שהתפרסם באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי.
קראו עוד

גברת שונה באותה אדרת

מאובנים יפהפיים של חרקים הקרובים לארינמלים חושפים דמיון מפתיע לפרפרים

יונת אשחר נעם לויתן | גליליאו

קליגרמטיד מאובן ופרפר

קליגרמטיד ופרפר. תמונה: James Di Loreto, Conrad C. Labandeira, Jorge A. Santiago-Blay / Smithsonian

מיהו החרק שבתמונה למעלה משמאל?

יש לו כנפיים דקות וצבעוניות, ועליהן "כתמי עיניים" מרשימים, שעשויים מכמה עיגולים המסודרים אחד בתוך השני. יש לו מעין חדק ארוך ודק שבעזרתו הוא אוכל. הוא עוזר להאביק את הצמחים שמהם הוא ניזון. והוא נראה כמעט זהה לפרפר שבתמונה מימין. לכן ברור, כמובן, שמדובר בקָליגְרָמָטיד.
קראו עוד

תמונה נדירה: זבוב בא לעולם

יתושה שעליה ביצים של זבוב טפיל ממשפחת האסטריתיים (Oestridae). אחת הביצים בדיוק בוקעת!

וואו! תמונה נדירה ומדהימה של יתושה שעליה ביצים של זבוב טפיל ממשפחת האסטריתיים (Oestridae). אחת הביצים בדיוק בוקעת! לחצו להגדלה. צילום: courtesy of Lary Reeves, ©

האנטומולוג לארי ריווס הצליח לתעד בקיעה של ביצת הזבוב אסטרית האדם, שזחליו טפילים של בני אדם ושל יונקים אחרים

את התמונה המדהימה שבראש הרשומה צילם האנטומולוג לארי ריווס (Reeves), כאשר השתמש בעצמו כפיתיון ליתושים בגיאנה הצרפתית שבדרום אמריקה. במהלך הצילומים הוא שם לב כי היתושה נושאת ביצים של זבוב ממשפחת האסטריתיים (Oestridae) וכי אחת הביצים בוקעת ורימה קטנה מבצבצת מתוכה. זו ככול הנראה התמונה הראשונה המתעדת בקיעה כזו.
קראו עוד

מנת מלריה עם נגיעות לימון

טפיל המלריה מפיק ריח לימוני, ככל הנראה כדי למשוך יתושים

נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו

יתושת אנופלס בזמן ארוחה ולימון

מלריה, או קדחת הביצות כפי שכינו אותה החלוצים (שרבים מהם מתו ממנה), היא אחת המחלות העתיקות והקטלניות ביותר שידעה האנושות. מדי שנה נדבקים במלריה יותר מ-200 מיליון בני אדם וכ-300 אלף אנשים מתים ממנה. רוב מקרי המוות הם ביבשת אפריקה: על פי ארגון הבריאות העולמי (WHO) כל דקה מת באפריקה ילד ממלריה.
קראו עוד

בעל זבוב

זבובי דרוזופילה מזדווגים על רקע צבעי הגאווה

איור מבוסס על: Chapman, T. PLOS Biol. 6, e179 (2008), CC-BY.

הגורמים הגנטיים שהופכים זבובים להומוסקסואלים מקנים יתרון אבולוציוני

במרבית המקרים הומוסקסואלים מביאים לעולם פחות צאצאים (אם בכלל) לעומת אלו שאינם הומוסקסואלים. על פי תיאוריית האבולוציה ועקרון הברירה הטבעית צפוי כי תכונה כזו – הפוגעת ביכולת של פרט להתרבות – תיעלם מהאוכלוסייה במהלך הדורות. לכן, במבט ראשון, נראה כי הומוסקסואליות לא צריכה להתקיים. עם זאת, הומוסקסואליות תועדה בקרב כ-1,500 מינים של בעלי חיים כגון תולעים, רכיכות, חרקים ופרוקי רגליים אחרים, יונקים ובכללם האדם, עופות, דו-חיים וזוחלים. כיצד יתכן כי היא לא נעלמה עם הזמן?
קראו עוד

קצרצרים: זה אינו נחש

זה אינו נחש. זהו גולם חקיין שמתחזה לנחש

הפרפר Dynastor darius, ממשפחת הנימפיתיים (Nymphalidae), הוא פרפר גדול שנפוץ מגואטמלה שבמרכז אמריקה, דרך טרינידד ועד ברזיל שבאמריקה הדרומית. לגלמים של פרפר זה מגיע ציון 100 בהתחזות, מאחר שהם נראים כמו ראש של נחש ארסי.

חקיינות כזו, שבה חיה לא מסוכנת מתחזה לחיה רעילה או ארסית כאמצעי הגנה, קרויה חקיינות בייטסית או (חקיינות בייטסיאנית, Batesian mimicry), על שם חוקר הטבע האנגלי הנרי וולטר בייטס (Bates). זוהי צורת החקיינות הנפוצה ביותר בטבע ואפשר למצוא לה דוגמאות רבות, כגון זחלים שמתחזים לנחשים, פרפרים שמתחפשים לפרפרים אחרים, זבובים שמתחפשים לצרעות או נחשים שמחקים נחשים ארסיים. עם זאת, הגולם המתחזה בצורה כל כך משכנעת לראש נחש הוא הדוגמה המרשימה ביותר של חקיינות בייטסית.

כאשר זחלי הפרפר בעלי המראה המוזר – גופם גלילי ומוארך בצבע ירקרק וראשם קשיח, שעיר ובעל קרניים – מגיעים לשלב האחרון בהתפתחותם הם מחפשים מקום בו יוכלו להתגלם. הם מפסיקים לאכול ונצמדים עם חלקם האחורי לתחתית של עלה של צמח ממשפחת הברומליים, כגון אננס. גופם של הזחלים מתקצר ומשנה את צבעו לחום והם משילים את עורם בפעם האחרונה והופכים לגולם באורך של כ-4 סנטימטרים התלוי מהעלה.

הגולם, שצורתו ותנוחתו מזכירות ראש של נחש, נותר תלוי במשך 13 יום עד שמגיח ממנו הפרפר הבוגר. מאחר שהגולם מחובר לנקודה אחת ולא יכול לזוז עד שישלים את שינוי הצורה, ההגנה היחידה שלו מפני טורפים היא חיקוי הנחש המוצלח. אולם, עד כמה שמראה הגולם משכנע, ועשוי לגרום לטורף להסס או להיבהל לרגע, כיצד זה עוזר לגולם? הרי גלמים לא ידועים ביכולת התנועה שלהם – גולם לא יכול לנצל את הבלבול של הטורף שלו כדי לברוח.

מתברר כי לגולם יש טריק נוסף, שגורם לטורפים לברוח בבהלה. הגולם מסוגל לחוש בעולם החיצון, וכשמישהו מתקרב הוא זז בפראות מצד לצד בדומה לנחש מאיים.

לתמונות נוספות

הפשפש, העטלף וחדר המיטות

פשפשי המיטה הגיעו לראשונה לאדם מהעטלפים, וכעת ייתכן כי הם בדרכם להתפצל למינים ביולוגיים נפרדים

נעם לויתן ויונת אשחר | גלילאו

פשפש מיטה על עטלף

פשפש מיטה על עטלף. צילום: Gilles San Martin, CC-BY-SA.

כבר עשרות אלפי שנים דמם של בני אדם משמש כמזון לפשפש המיטה המצוי (Cimex lectularius). פשפש המיטה הוא חרק טפיל חסר כנפיים שחי בקבוצות בבתיהם של אנשים. גופו הקטן והשטוח מאפשר לו להסתתר במהלך היום מאחורי תמונות, מתחת למזרנים ולמיטות, בתוך כריות, בסדקים ובחריצים בבית ועוד. כשמכה בו תחושת רעב בשעת לילה מאוחרת, כשבני האדם ישנים, הוא נכנס למיטותיהם – אל מתחת למצעים – נצמד לגופם החם, עוקץ אותם ושותה את דמם. לאחר שהפשפש מסיים לאכול, הוא חוזר למקום המסתור שלו ומעכל בבטחה את ארוחתו במשך כמה ימים. ובינתיים, הרוק והארס מונע הקרישה שהחדיר הפשפש בזמן ארוחתו לגוף האדם עלולים לעורר תגובה אלרגית היכולה להימשך עד כמה ימים ומתבטאת בכך שאזור העקיצה מאדים, מתנפח ומגרד.

משנות ה-30 של המאה הקודמת ועד שנות ה-80 פשפשי המיטה המציקים כמעט והוכחדו בעולם המערבי ובישראל, בזכות שימוש קראו עוד

%d בלוגרים אהבו את זה: