אומיקרון: וריאנט קורונה החדש
ארגון הבריאות העולמי הכריז שהווריאנט החדש, הקרוי גם B.1.1.529, "מעורר דאגה". עוד לא ידוע הרבה על הווריאנט ומדענים ברחבי העולם במירוץ להשלים את פערי המידע. מה ידוע ולא ידוע על אומיקרון? ועד כמה צריך לדאוג?
נעם לויתן | פורסם ב-01/12/2021
הדמיה ממוחשבת של חלקיקים נגיפיים של SARS-CoV-2. איור: NIAID, CC-BY
ביום שלישי, 23/11/2021, התוודע העולם לווריאנט חדש של נגיף קורונה בעל מוטציות רבות, שעלולות להשפיע על יכולתו להדביק או לחמוק ממערכת החיסון. כבר ביום שישי העניק ארגון הבריאות העולמי (WHO) לווריאנט החדש את השם "אומיקרון", האות ה-15 באלפבית היווני.
הארגון אף הגדיר את אומיקרון כ"ווריאנט מעורר דאגה" (VOC), בגלל ראיות ראשוניות שהראו שהוא עלול להעלות את הסיכון להדבקה חוזרת בקורונה, לעומת וריאנטים אחרים. זה רק וריאנט קורונה החמישי שהוגדר כ"מעורר דאגה" מאז תחילת המגפה, הגדרה השמורה לווריאנטים שנראה שהם מדבקים יותר, גורמים למחלה חמורה יותר, או מפחיתים את יעילותם של אמצעי הגנה מפניהם כגון חיסונים וטיפולים.
אומיקרון, הקרוי גם B.1.1.529, עורר דאגה בחוקרים בגלל מערך מוטציות, כלומר שינויים ברצף הגנטי, שהוא נושא, ומאחר שנראה שהוא מתפשט במהירות, ואפילו מצליח להתחרות בווריאנט דלתא. אולם נכון לכתיבת שורות אלה רוב הידוע על הווריאנט החדש של נגיף הקורונה SARS-CoV-2 הוא המוטציות שלו, שהשפעתן המלאה על תכונותיו אינה ודאית.
קראו עוד
דגי החכאי הקריבו את מערכת החיסון – כדי להתרבות
הזכר והנקבה של דגי חכאי מסוימים יכולים להתמזג לגוף אחד. הם מסוגלים לעשות זאת בלי דחייה מאחר שאיבדו חלק חיוני ממערכת החיסון
נעם לויתן
נקבת חכאי מהמין Melanocetus johnsonii וזכר הצמוד זמנית לגחונה. צילום: Edith A. Widder
על מה אתם מוכנים לוותר בשביל סקס?
בכמה מינים ביולוגיים של דגי חכאי השוכנים במעמקי הים (Ceratioidei), הזכר קטן בהרבה מהנקבה. הוא לא מסוגל להגיע לבגרות מינית בלי למצוא בת זוג. הוא אפילו לא יכול לאכול עצמאית: הוא חייב למצוא נקבה, או למות.
קראו עוד
על מוצא החיים המורכבים
כל היצורים המורכבים, בעלי גרעין תא, נוצרו ממיזוג שהתרחש לפני כמיליארד וחצי שנים בין שני אורגניזמים חד תאיים. מיזוגים נוספים שהתרחשו לאחר מכן העניקו תכונות מיוחדות ליצורים המתפתחים
נעם לויתן
איור: Pete Linforth (CCO)
בסיפורי מדע בדיוני רבים האיום הגדול ביותר על החיים כפי שאנו מכירים אותם הוא להיטמע בייצור אחר ולהתמזג בו. המיזוג כמעט תמיד מוצג כמשהו שלילי, שיש להימנע ממנו. ובדרך כלל אף על פי ש"ההתנגדות לא תועיל", הגיבורים מצליחים לחמוק מהמיזוג.
קראו עוד
גברת שונה באותה אדרת
מאובנים יפהפיים של חרקים הקרובים לארינמלים חושפים דמיון מפתיע לפרפרים
יונת אשחר נעם לויתן | גליליאו
קליגרמטיד ופרפר. תמונה: James Di Loreto, Conrad C. Labandeira, Jorge A. Santiago-Blay / Smithsonian
מיהו החרק שבתמונה למעלה משמאל?
יש לו כנפיים דקות וצבעוניות, ועליהן "כתמי עיניים" מרשימים, שעשויים מכמה עיגולים המסודרים אחד בתוך השני. יש לו מעין חדק ארוך ודק שבעזרתו הוא אוכל. הוא עוזר להאביק את הצמחים שמהם הוא ניזון. והוא נראה כמעט זהה לפרפר שבתמונה מימין. לכן ברור, כמובן, שמדובר בקָליגְרָמָטיד.
קראו עוד
הנחש המחבק בעל ארבע הרגליים
מאובן של נחש בעל ארבע רגליים חושף פרטים נוספים על המעבר מלטאות לנחשים
יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו
הנחש טטרפּוֹדוֹפיס בפעולה. איור: Julius T. Cstonyi.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ
הפסוק הזה, הלקוח מסיפור גן העדן, הוא ככל הנראה התיעוד המוקדם ביותר של הניסיון האנושי לספק הסבר לעובדה ברורה אך מפתיעה: לנחשים אין רגליים. מאוחר יותר, ובעיקר בעקבות ההבנה שבעלי חיים מתפתחים במהלך האבולוציה, נעשו נסיונות נוספים להסביר עובדה זו, ללא צורך בקללה אלוהית.
קראו עוד
הנוצות של כולנו
חלק גדול מהגנים האחראים על בניית נוצות הציפורים קיימים כמעט בכל בעלי החוליות. כן, הם מסתתרים אפילו בתוכנו
יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו
אוח מצוי (מימין). צילום: John Haslam, CC-BY. תמונה משמאל: © אוהד חורי.
במהלך השנים האחרונות עברו הדינוזאורים שינוי מהותי. כלומר, הדינוזאורים כמובן לא השתנו – אבל אנו רואים אותם בצורה אחרת. אם פעם חשבנו עליהם כעל לטאות מפלצתיות בעלות "דם קר" (טמפרטורת גוף התלויה בסביבה) ועור קשקשי, היום אנו יודעים שלרבים מהם היו נוצות, וגם ש"הדם הקר" כבר אינו בקונצזוס. מעטֶה רך (ואולי אף צבעוני?) של נוצות חמימות בהחלט משנה את הדימוי הקר והמפחיד של הדינוזאורים, ולא כולם מרוצים מכך (הבמאי של הסרט החדש בסדרת "פארק היורה", למשל, כבר הודיע בטוויטר שבסרט שלו לא יהיו נוצות).
אך העובדה נותרת בעינה – נוצות התגלו ביצורים שחיו עשרות מיליוני שנים לפני הופעת הציפורים, ולפחות חלקם בבירור לא יכלו לעוף (תארו לעצמכם את הטי-רקס מנסה להתרומם מהקרקע בעזרת גפיו הקדמיות הקצרצרות). עובדה זו מעלה את השאלות – עד כמה קדומות הנוצות? ועד כמה קדום המנגנון שאחראי על יצירתן?
קראו עוד
כלי האבן העתיקים בעולם
תגלית חדשה מצביעה על כך שאבותינו החלו ליצור כלי אבן מוקדם בהרבה משחשבנו; המין הראשון שעשה זאת ככל הנראה לא היה שייך לסוג הומו, שאליו שייכים בני האדם
יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו
כלי אבן בתהליך חשיפה. צילום: MPK-WTAP.
מתי החלו בני האדם להשתמש בכלים? כיום אנו מוקפים בכלים בכל רגע מחיינו: מכפית ועד למטוס סילון, כלים מעורבים כמעט בכל פעולה שאנו עושים. אין חברה אנושית שאינה תלויה בהם, וגם מעולם לא הייתה – שכן אבותיהם של בני האדם החלו להשתמש בכלים מיליוני שנה לפני שאנו, בני האדם המודרנים בני המין הומו ספיינס (Homo sapiens), הופענו על במת האבולוציה.
אם כך, השאלה הנכונה יותר היא: מתי החלו אבותיהם של בני האדם להשתמש בכלים? לכך, למרבה הצער, אין תשובה ברורה.
קראו עוד
השאיפה לאבולוציה של למארק
ז'אן בטיסט למארק היה הראשון שהציע הסבר אבולוציוני להתאמת יצורים לסביבתם ולרבגוניות בטבע. הוא הציג את רעיונותיו בשלושה ספרים. הכרך הראשון של הספר השלישי התפרסם בשנת 1815 – לפני 200 שנה
יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו
משחר ההיסטוריה ניסו בני האדם להסביר את המגוון העצום של היצורים החיים בטבע ואת התאמתם המדהימה לסביבתם. האדם הראשון שהציע מנגנון אפשרי וטבעי שמסביר זאת היה ז'אן בָּטיסט פּייר אנטואן דה מוֹנֶה, האביר מלמארק (Lamarck). כמעט 60 שנה לפני שצ'ארלס רוברט דרווין (Darwin) ואלפרד ראסל וולאס (Wallace) הציעו את עקרון הברירה הטבעית כמנגנון לשינוי אבולוציוני – להשתנות מינים ביולוגיים ולהתאמתם לסביבה – הציג למארק את השערותיו בדבר המנגנונים המניעים את האבולוציה.
קראו עוד
סדקים בשריון?
על אדם שעמיד להתפרצות איידס ועל הנגיף המשתנה שבגופו
שריון ירוי. צילום: curoninja, CC-BY-NC.
קאי ברדרס (Brothers) נדבק ב-HIV, הנגיף הגורם לאיידס, כבר בימיה הראשונים של המגפה – בשנת 1981. באותה תקופה עוד לא היו תרופות כנגד הנגיף ולכן הידבקות ב-HIV היתה גזר דין מוות. כעשר שנים לאחר שנדבקו חלו הנושאים את הנגיף בתסמונת הכשל החיסוני הנרכש (AIDS, איידס) . למרות זאת, עד היום – 30 שנים אחרי שנדבק לראשונה – לא הופיעו אצל ברדרס תסמינים כלשהם והוא בריא לחלוטין, אף שמעולם לא נטל תרופות נגד HIV.
קראו עוד
הפשפש, העטלף וחדר המיטות
פשפשי המיטה הגיעו לראשונה לאדם מהעטלפים, וכעת ייתכן כי הם בדרכם להתפצל למינים ביולוגיים נפרדים
נעם לויתן ויונת אשחר | גלילאו
פשפש מיטה על עטלף. צילום: Gilles San Martin, CC-BY-SA.
כבר עשרות אלפי שנים דמם של בני אדם משמש כמזון לפשפש המיטה המצוי (Cimex lectularius). פשפש המיטה הוא חרק טפיל חסר כנפיים שחי בקבוצות בבתיהם של אנשים. גופו הקטן והשטוח מאפשר לו להסתתר במהלך היום מאחורי תמונות, מתחת למזרנים ולמיטות, בתוך כריות, בסדקים ובחריצים בבית ועוד. כשמכה בו תחושת רעב בשעת לילה מאוחרת, כשבני האדם ישנים, הוא נכנס למיטותיהם – אל מתחת למצעים – נצמד לגופם החם, עוקץ אותם ושותה את דמם. לאחר שהפשפש מסיים לאכול, הוא חוזר למקום המסתור שלו ומעכל בבטחה את ארוחתו במשך כמה ימים. ובינתיים, הרוק והארס מונע הקרישה שהחדיר הפשפש בזמן ארוחתו לגוף האדם עלולים לעורר תגובה אלרגית היכולה להימשך עד כמה ימים ומתבטאת בכך שאזור העקיצה מאדים, מתנפח ומגרד.
משנות ה-30 של המאה הקודמת ועד שנות ה-80 פשפשי המיטה המציקים כמעט והוכחדו בעולם המערבי ובישראל, בזכות שימוש קראו עוד
עקבו אחרי ב:
פרופילים אישיים, לא רק על מדע
תיבת נעם - מחשבות ביולוגיות 