ארכיון | אבולוציה בגובה העיניים RSS עבור מקטע זה

על מוצא החיים המורכבים

כל היצורים המורכבים, בעלי גרעין תא, נוצרו ממיזוג שהתרחש לפני כמיליארד וחצי שנים בין שני אורגניזמים חד תאיים. מיזוגים נוספים שהתרחשו לאחר מכן העניקו תכונות מיוחדות ליצורים המתפתחים

נעם לויתן

איור של חיים מיקרוסקופיים

איור: Pete Linforth (CCO)

בסיפורי מדע בדיוני רבים האיום הגדול ביותר על החיים כפי שאנו מכירים אותם הוא להיטמע בייצור אחר ולהתמזג בו. המיזוג כמעט תמיד מוצג כמשהו שלילי, שיש להימנע ממנו. ובדרך כלל אף על פי ש"ההתנגדות לא תועיל", הגיבורים מצליחים לחמוק מהמיזוג.
קראו עוד

גברת שונה באותה אדרת

מאובנים יפהפיים של חרקים הקרובים לארינמלים חושפים דמיון מפתיע לפרפרים

יונת אשחר נעם לויתן | גליליאו

קליגרמטיד מאובן ופרפר

קליגרמטיד ופרפר. תמונה: James Di Loreto, Conrad C. Labandeira, Jorge A. Santiago-Blay / Smithsonian

מיהו החרק שבתמונה למעלה משמאל?

יש לו כנפיים דקות וצבעוניות, ועליהן "כתמי עיניים" מרשימים, שעשויים מכמה עיגולים המסודרים אחד בתוך השני. יש לו מעין חדק ארוך ודק שבעזרתו הוא אוכל. הוא עוזר להאביק את הצמחים שמהם הוא ניזון. והוא נראה כמעט זהה לפרפר שבתמונה מימין. לכן ברור, כמובן, שמדובר בקָליגְרָמָטיד.
קראו עוד

הנחש המחבק בעל ארבע הרגליים

מאובן של נחש בעל ארבע רגליים חושף פרטים נוספים על המעבר מלטאות לנחשים

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

איור של הנחש טטרפּוֹדוֹפיס בפעולה.

הנחש טטרפּוֹדוֹפיס בפעולה. איור: Julius T. Cstonyi.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ

בראשית פרק ג', פסוק י"ד

הפסוק הזה, הלקוח מסיפור גן העדן, הוא ככל הנראה התיעוד המוקדם ביותר של הניסיון האנושי לספק הסבר לעובדה ברורה אך מפתיעה: לנחשים אין רגליים. מאוחר יותר, ובעיקר בעקבות ההבנה שבעלי חיים מתפתחים במהלך האבולוציה, נעשו נסיונות נוספים להסביר עובדה זו, ללא צורך בקללה אלוהית.
קראו עוד

הנוצות של כולנו

חלק גדול מהגנים האחראים על בניית נוצות הציפורים קיימים כמעט בכל בעלי החוליות. כן, הם מסתתרים אפילו בתוכנו

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

אוח מצוי ואדם

אוח מצוי (מימין). צילום: John Haslam, CC-BY. תמונה משמאל: © אוהד חורי.

במהלך השנים האחרונות עברו הדינוזאורים שינוי מהותי. כלומר, הדינוזאורים כמובן לא השתנו – אבל אנו רואים אותם בצורה אחרת. אם פעם חשבנו עליהם כעל לטאות מפלצתיות בעלות "דם קר" (טמפרטורת גוף התלויה בסביבה) ועור קשקשי, היום אנו יודעים שלרבים מהם היו נוצות, וגם ש"הדם הקר" כבר אינו בקונצזוס. מעטֶה רך (ואולי אף צבעוני?) של נוצות חמימות בהחלט משנה את הדימוי הקר והמפחיד של הדינוזאורים, ולא כולם מרוצים מכך (הבמאי של הסרט החדש בסדרת "פארק היורה", למשל, כבר הודיע בטוויטר שבסרט שלו לא יהיו נוצות).

אך העובדה נותרת בעינה – נוצות התגלו ביצורים שחיו עשרות מיליוני שנים לפני הופעת הציפורים, ולפחות חלקם בבירור לא יכלו לעוף (תארו לעצמכם את הטי-רקס מנסה להתרומם מהקרקע בעזרת גפיו הקדמיות הקצרצרות). עובדה זו מעלה את השאלות – עד כמה קדומות הנוצות? ועד כמה קדום המנגנון שאחראי על יצירתן?
קראו עוד

כלי האבן העתיקים בעולם

תגלית חדשה מצביעה על כך שאבותינו החלו ליצור כלי אבן מוקדם בהרבה משחשבנו; המין הראשון שעשה זאת ככל הנראה לא היה שייך לסוג הומו, שאליו שייכים בני האדם

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

כלי אבן בתהליך חשיפה

כלי אבן בתהליך חשיפה. צילום: MPK-WTAP.

מתי החלו בני האדם להשתמש בכלים? כיום אנו מוקפים בכלים בכל רגע מחיינו: מכפית ועד למטוס סילון, כלים מעורבים כמעט בכל פעולה שאנו עושים. אין חברה אנושית שאינה תלויה בהם, וגם מעולם לא הייתה – שכן אבותיהם של בני האדם החלו להשתמש בכלים מיליוני שנה לפני שאנו, בני האדם המודרנים בני המין הומו ספיינס (Homo sapiens), הופענו על במת האבולוציה.

אם כך, השאלה הנכונה יותר היא: מתי החלו אבותיהם של בני האדם להשתמש בכלים? לכך, למרבה הצער, אין תשובה ברורה.
קראו עוד

השאיפה לאבולוציה של למארק

ז'אן בטיסט למארק היה הראשון שהציע הסבר אבולוציוני להתאמת יצורים לסביבתם ולרבגוניות בטבע. הוא הציג את רעיונותיו בשלושה ספרים. הכרך הראשון של הספר השלישי התפרסם בשנת 1815 – לפני 200 שנה

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

ז'אן בטיסט למארק דה מונה, האביר מלמארק על רקע DNA

משחר ההיסטוריה ניסו בני האדם להסביר את המגוון העצום של היצורים החיים בטבע ואת התאמתם המדהימה לסביבתם. האדם הראשון שהציע מנגנון אפשרי וטבעי שמסביר זאת היה ז'אן בָּטיסט פּייר אנטואן דה מוֹנֶה, האביר מלמארק (Lamarck). כמעט 60 שנה לפני שצ'ארלס רוברט דרווין (Darwin) ואלפרד ראסל וולאס (Wallace) הציעו את עקרון הברירה הטבעית כמנגנון לשינוי אבולוציוני – להשתנות מינים ביולוגיים ולהתאמתם לסביבה – הציג למארק את השערותיו בדבר המנגנונים המניעים את האבולוציה.
קראו עוד

סדקים בשריון?

על אדם שעמיד להתפרצות איידס ועל הנגיף המשתנה שבגופו

שריון ירוי

שריון ירוי. צילום: curoninja, CC-BY-NC.

קאי ברדרס (Brothers) נדבק ב-HIV, הנגיף הגורם לאיידס, כבר בימיה הראשונים של המגפה – בשנת 1981. באותה תקופה עוד לא היו תרופות כנגד הנגיף ולכן הידבקות ב-HIV היתה גזר דין מוות. כעשר שנים לאחר שנדבקו חלו הנושאים את הנגיף בתסמונת הכשל החיסוני הנרכש (AIDS, איידס) . למרות זאת, עד היום – 30 שנים אחרי שנדבק לראשונה – לא הופיעו אצל ברדרס תסמינים כלשהם והוא בריא לחלוטין, אף שמעולם לא נטל תרופות נגד HIV.
קראו עוד

הפשפש, העטלף וחדר המיטות

פשפשי המיטה הגיעו לראשונה לאדם מהעטלפים, וכעת ייתכן כי הם בדרכם להתפצל למינים ביולוגיים נפרדים

נעם לויתן ויונת אשחר | גלילאו

פשפש מיטה על עטלף

פשפש מיטה על עטלף. צילום: Gilles San Martin, CC-BY-SA.

כבר עשרות אלפי שנים דמם של בני אדם משמש כמזון לפשפש המיטה המצוי (Cimex lectularius). פשפש המיטה הוא חרק טפיל חסר כנפיים שחי בקבוצות בבתיהם של אנשים. גופו הקטן והשטוח מאפשר לו להסתתר במהלך היום מאחורי תמונות, מתחת למזרנים ולמיטות, בתוך כריות, בסדקים ובחריצים בבית ועוד. כשמכה בו תחושת רעב בשעת לילה מאוחרת, כשבני האדם ישנים, הוא נכנס למיטותיהם – אל מתחת למצעים – נצמד לגופם החם, עוקץ אותם ושותה את דמם. לאחר שהפשפש מסיים לאכול, הוא חוזר למקום המסתור שלו ומעכל בבטחה את ארוחתו במשך כמה ימים. ובינתיים, הרוק והארס מונע הקרישה שהחדיר הפשפש בזמן ארוחתו לגוף האדם עלולים לעורר תגובה אלרגית היכולה להימשך עד כמה ימים ומתבטאת בכך שאזור העקיצה מאדים, מתנפח ומגרד.

משנות ה-30 של המאה הקודמת ועד שנות ה-80 פשפשי המיטה המציקים כמעט והוכחדו בעולם המערבי ובישראל, בזכות שימוש קראו עוד

הימים הראשונים של יחסי מין מלאים

מאובני דגים מלפני מאות מיליוני שנים מראים כי הם היו בין הראשונים שקיימו יחסי מין מלאים

נעם לויתן ויונת אשחר | גליליאו

סרטון אנימציה המשחזר הזדווגות של מיקרוברכיוס.

רוב הדגים והדו-חיים הקיימים כיום מתרבים באופן שונה מהאופן שבו אנחנו וחולייתנים אחרים מתרבים. ניסיונות ההתרבות שלנו כוללים לשמחתנו הזדווגות, מאחר שההפריה אצלנו היא פנימית. כלומר, הביצית ותאי הזרע נפגשים ומתלכדים בתוך גוף הנקבה. לעומתנו רוב הדגים מתרבים בהפריה חיצונית – הנקבה מטילה תאי ביצה רבים למים והזכר מפריש מעליהם את זרעו. עם זאת על פי מחקר שפורסם במגזין Nature, אם נחזור מאות מיליוני שנים בזמן נגלה כי הפריה פנימית לאחר יחסי מין הכוללים חדירה, התפתחה כבר במחלקה של דגים קדומים הקרויים פְּלַקוֹדֶרמים.
קראו עוד

השריד הסקסי של הלווייתנים

ללווייתנים עדיין יש עצמות אגן – בזכות הסקס

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

לבנתנים לבנים (בֶּלוּגוֹת) בזמן חיזור.

לבנתנים לבנים (בֶּלוּגוֹת) בזמן חיזור. צילום: Brian Gratwicke, CC-BY.

לפני כ-360 מיליון שנה טיפסו החולייתנים הראשונים מהים ליבשה, ומאז התפתחו לכל הדו-חיים, הזוחלים, היונקים והעופות שאנו מכירים כיום (ועוד רבים רבים שנכחדו). במשך הזמן הזה, היו לא מעט מינים שעשו את הדרך חזרה לחיים במים, באופן חלקי או מלא. אבל אף אחד מהם לא עבר מטמורפוזה מושלמת כמו הלווייתנאים – הדולפינים והלווייתנים. זנבם דומה חיצונית לזנב דג יותר מאשר לזה של הכלב, גפיהם הקדמיות נראות כסנפירים – רק בחינה מדוקדקת שלהם תגלה שהם יונקים, נושמים אוויר, בעלי טמפרטורת גוף קבועה, ומסתירים מתחת לעורם עדויות למוצאם מחיות יבשה.

כל חלק בגופם של הלווייתנאים עבר התאמה לחיים במים, אבל את השינוי הגדול ביותר עברו הגפיים האחוריות – הן פשוט נעלמו. ללא הצורך לתמוך במשקל הגוף על היבשה, רגלי הלווייתנאים הן מטרד יותר מאשר תועלת, ובמהלך האבולוציה הן הלכו וקטנו עד שלא נשאר מהן כמעט שריד. כמעט – אך לא לגמרי, שכן בגופם של הלווייתנאים עדיין אפשר למצוא שארית של משהו שהיה פעם עצמות אגן. אלו עצמות קטנות, כמעט חסרות צורה, שאינן מחוברות כלל לשאר השלד. במבט ראשון – ואפילו במבט שני – הן נראות כאיבר שיורי חסר כל תפקיד, שאריות מעברם היבשתי של הלווייתנאים, שבוודאי יעלמו גם הן ביום מן הימים (אם האנושות תאפשר להם לשרוד עד אז).

אם כך, מדוע דווקא עצמות אלו עדיין קיימות? ומדוע במינים שונים של דולפינים ולווייתנים הן שונות בגודל ובצורה?
קראו עוד