הריטלין, הכתבה המטעה שנכתבה לכבודו וההיסטוריה הנכונה

השבוע התפרסמה ב-ynet כתבה מלאת שגיאות והטעיות בנוגע ל-ADHD ולהיסטוריה של אחת התרופות לטיפול ב-ADHD: ריטלין. בואו נצלול להיסטוריה של הריטלין ושל ADHD, ולשגיאות הרבות בכתבה של יפה שיר-רז

נעם לויתן

ריטלין. צילום: FGMB, CC-BY-NC.

בתקופה האחרונה, כנראה לקראת שנת הלימודים הקרבה, התפרסמו בתקשורת כתבות רבות ומטעות בנושא ריטלין ו-ADHD. השבוע גם ynet הצטרפו למבול כתבות ההפחדה בנושא.

את הכתבה, שמציגה בצורה שגויה את ההיסטוריה של ריטלין ושל ADHD ושבמקרה הטוב מלאה בחצאי אמיתות, כתבה יפה שיר-רז. כתבת שיש לה היסטוריה של פרסום כתבות הפחדה בנושאים רפואיים שונים, כגון הפלרה, חיסונים מגוונים ואפילו אבולה. לדעתי כתבות אלו עלולות לפגוע בבריאות הציבור, ואף משרד הבריאות ואיגוד רופאי הילדים נאלצו להגיב בעבר על כתבת הפחדה של שיר-רז מפני חיסון צהבת.

שיר-רז חתומה על הכתבה כד"ר, תואר שעלול להטעות את הקוראים: אמנם אין כל גילוי נאות מצד ynet, אך מדובר בדוקטור לתקשורת, ולא במדענית, רופאה או מומחית אחרת בתחום.

מאחר שכתבתה הנוכחית של שיר-רז היא בעיקר סקירה היסטורית שגויה, כמעט ולא אתייחס בפוסט לבסיס המדעי-רפואי של ADHD והטיפול בה. בניגוד לנרמז בכותרת הכתבה ובגוף הכתבה, שבו מכנים את ADHD כ"מחלה" במרכאות כפולות, הפרעות קשב וריכוז הן אמיתיות. מחקר שהתפרסם בפברואר השנה אף מצא הבדלים במבנה המוח של ילדים ומבוגרים עם ADHD לעומת אנשים שלא לוקים בהפרעה. גם המידע המחקרי לגבי יעילות טיפול תרופתי ב-ADHD במתאימים חד משמעי. כמובן, טיפול תרופתי הוא לא הטיפול היחיד ב-ADHD. יש גם טיפולים פסיכולוגים והתנהגותיים, או טיפול משולב.

למידע נרחב על ההפרעה, על הטיפול התרופתי בה ועל תופעות הלוואי שלו, אתם מוזמנים לקרוא באתר מדע גדול, בקטנה את הפוסט המעולה של ד"ר (לרפואה) מור ארבל ושל הדס סלוין, דוקטורנטית העוסקת בחקר המוח, ואת הכתבה המומלצת של מעין ברנע-זהר באתר של מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

ועכשיו להיסטוריה.

כפי שכתבה שיר-רז התרופה ריטלין (מתילפנידאט) אכן קיבלה את שמה ממרגריט (ריטה) פניזון (Panizzon), אשתו של הכימאי לינדרו פניזון. לינדרו עבד בחברת "סיבה" (לימים "נוברטיס") ובשנת 1944 סינתז לראשונה את החומר הפעיל מתילפנידאט. מרגריט גם באמת שיחקה טניס ובאמת נטלה ריטלין, אבל כבר בשלב זה הכתבה מתרחקת יותר ויותר מהמציאות. מרגריט סבלה מלחץ דם נמוך ולכן נטלה את ההמצאה של בן זוגה לפני ששיחקה טניס – כממריץ שיעלה את לחץ הדם שלה. היא גילתה שהחומר הזה גם שיפר את היכולת שלה להתרכז. אפילו התצלום שמופיע בכתבה (ובשיעורים של שיר-רז) הוא לא של ריטה פניזון אלא, כפי שגילה אלישיב לוין גולדברג, של נלי נפך (Neppach) – טניסאית יהודייה שלאחר עליית הנאצים נאסר עליה להשתתף במשחקי טניס, דבר שהוביל להתאבדותה במאי 1933.

למרות הכיתוב, לא ריטה. נלי נפך משחקת טניס. צילום מסך מהכתבה

ב-1950 שיפרו לינדרו פניזון והכימאי מקס הארטמן (Hartmann) את הדרך לייצור ריטלין והוציאו על כך פטנט בארצות הברית. ב-1954 התפרסם מאמר שהראה שהחומר הוא פסיכוסטימולנט, ה"מגביר" את פעילות המוח, וחברת "סיבה" הוציאה פטנט על שימוש בריטלין לטיפול בהפרעות פסיכולוגיות. בשנת 1956 כבר החלו להשתמש בריטלין לטיפול בתרדמת (קומה) בעקבות הרעלה מסמים, בדיכאון ובנרקולפסיה וב-1959 השתמשו בה לטיפול בילדים עם הפרעות התנהגותיות, ספציפית בילדים עם בעיה שהייתה מוכרת עשרות שנים – ADHD, שאז עוד כונתה "מצב נפשי חריג".

בניגוד לטענות בכתבה של שיר-רז ADHD היא הפרעה ותיקה, שתוארה רשמית לראשונה במאה ה-18, וריטלין הוא לא הטיפול התרופתי הראשון בהפרעה.

הפרעות שהיו מאובחנות בימינו כ-ADHD תוארו ב-1775 בספר שפרסם הרופא הגרמני מלכיאור אדם וייקארד (Weikard), וכן בשנת 1798 על ידי הרופא הבריטי – שלמד בגרמניה – סר אלכסנדר קרייטון (Crichton). עם זאת, רק ב-1902 התפרסם תיאור מדעי מסודר של הפרעה ממנה סבלו ילדים ושמוכרת כיום בשם ADHD. מתאר התופעה, ומי שנחשב ל"אבא המדעי" של ההפרעה, היה אבי רפואת הילדים הבריטית – סר ג'ורג' פרדריק סטיל (Still).

הטיפול התרופתי הראשון בילדים עם הפרעות קשב וריכוז התבצע ב-1937 על ידי צ'רלס ברדלי (Bradley) רופא מרוד איילנד, שגילה במקרה שבנזדרין (אמפטמין) "שיפר באופן מדהים את ההתנהגות והביצועים בבית הספר" של 14 מתוך 30 ילדים עם הפרעות התנהגות. במקור ברדלי נתן לילדים בנזדרין כטיפול לכאב ראש, אך הוא שם לב להשפעות האחרות של התרופה ובזכות כך פתח את הדלת לטיפולים תרופתיים ב-ADHD, מבוססי אמפטמין (אדרל) ואחרים (ריטלין, למשל).

אגדה פופולרית

לסיום כתבתה מעלה שיר-רז טענה שהרבה ממתנגדי הריטלין (והרפואה הפסיכיאטרית בכלל) השתמשו בה לא פעם בעבר. לדברי המתנגדים ה"אבא המדעי" של ADHD, ד"ר ליאון אייזנברג (Eisenberg) אמר בריאיון האחרון לפני מותו ש-"AHDH היא דוגמה מובהקת למחלה מומצאת". שיר-רז אף טענה שהוא הוסיף ואמר ש"מעולם לא הייתי חושב שההמצאה שלי תהיה כה פופולרית".

אילוסטרציה של תגובה לקריאת הכתבה ב-ynet

כפי שכבר ראינו ה"אבא" של ADHD הוא סר פרדריק סטיל, שתאר את המחלה עשרות שנים לפני שאייזנברג נולד. עם זאת, אייזנברג אכן היה פסיכיאטר ילדים מוערך שתרם רבות להבנת התנהגות ילדים והוא אכן (כנראה) אמר ש-ADHD היא הפרעה מומצאת או מיוצרת. אבל הוא אמר עוד כמה דברים. הציטוט שלו הוצא מהקשרו ונבחר לכתבה בקפידה, דבר שקורה לא מעט בכתבות הפחדה מסוג זה.

הציטוט של אייזנברג מופיע בכתבה מ-2012 ב"דר שפיגל", ולפי הכתבה הוא נאמר ב-2008. הציטוט המלא הוא:

[אייזנברג] אמר שמעולם לא היה מעלה בדעתו שהתגלית שלו תהפוך יום אחד לכה פופולרית. [שימו לב שהוא אמר תגלית ולא המצאה. יחי ההבדל!]. "ADHD היא דוגמה משובחת להפרעה מיוצרת [או מומצאת]," אמר אייזנברג. "לנטייה הגנטית ללקות ב-ADHD [מיוחסת] חשיבות מופרזת לחלוטין."

במקום זאת, פסיכיאטרים של ילדים צריכים לקבוע באופן יסודי יותר את הסיבות הפסיכוסוציאליות שיכולות להוביל לבעיות התנהגות, אמר אייזנברג. האם יש מריבות עם ההורים? האם ההורים פרודים/גרושים? האם יש בעיות במשפחה? שאלות כאלו חשובות, אבל לוקחות זמן רב, אמר אייזנברג, והוסיף באנחה: "הכי קל פשוט לרשום במהירות גלולה".

כלומר, כשקוראים את כל מה שאמר אייזנברג אפשר להבין שלא התכוון ש-ADHD היא מחלה דמיונית, אלא שלדעתו היא נובעת בעיקר מגורמים פסיכולוגיים וסביבתיים ולא מגנטיקה. הוא גם מעביר ביקורת על הקלות שבה נותנים לדעתו תרופות פסיכיאטריות.

אבל, מה אם אייזנברג היה אומר שהמחלה דמיונית? האם יש לכך משמעות כלשהי? לא ממש, בדיוק כפי שהטיעונים השקריים על כך שדרווין התנצר והכחיש את האבולוציה לפני מותו לא רלוונטיים. מדע ורפואה לא תלויים בדעתו של איש אחד, אלא מבוססים על מחקרים ועל ראיות. מחקרים רבים וחוקרים רבים הראו ש-ADHD קיימת ושאפשר לטפל בה באמצעות תרופות. זאת ועוד, ADHD מוכרת וידועה עוד מלפני הולדתו של אייזנברג.

לסיכום, ADHD אמיתית. יש לה גורמים גנטיים, סביבתיים והתפתחותיים והיא מוכרת עשרות אם לא מאות שנים. יש כמה טיפולים להפרעה, כולל טיפולים תרופתיים שהראשון שבהם החל ב-1937, לפני גילוי הריטלין. אייזנברג לא אמר שהמציא את ההפרעה ושהיא לא קיימת, אלא שם דגש על גורמים שאינם גנטיים ועל טיפולים לא תרופתיים. הטיפול ב-ADHD מקטין את הסיכון להפרעות נפשיות כגון דיכאון, חרדה והתמכרות לסמים בלוקים בה.

ההטעיות בכתבות כמו של שיר-רז עלולות לדעתי לגרום להורים של ילדים הדורשים טיפול, או למטופלים, לוותר על הטיפול או להפסיק אותו וכך לפגוע בבריאותם. הסיכוי להטעיית הקוראים גדול במיוחד מאחר שמצוין בכתבה שהכותבת היא ד"ר, אך לא מצוין שהיא ד"ר לתקשורת ושאינה בת סמכא בתחומים שעליהם היא כותבת.

על המחבר

ד"ר נעם לויתן הוא בעל דוקטורט בביולוגיה (Ph.D.) מטעם מכון ויצמן למדע. הוא כותב בקביעות מדע פופולרי בבלוג תיבת נעם – מחשבות ביולוגיות, באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי ולעתים במקומות נוספים. הוא המנהל המקצועי של "עמותת מדע גדול, בקטנה" וממייסדי עמותת מדעת. אפשר למצוא את נעם בטוויטר, בסנאפצ'ט ובפייסבוק

תודה לפלג בר ספיר על העזרה עם הגרמנית.

הטקסט של הרשומה לעיל (מעל הקו המפריד האופקי) מפורסם תחת רישיון Creative Commons ייחוס-שימוש לא מסחרי-איסור יצירות נגזרות 4.0 (CC-BY-NC-ND).

הרשומה מבוססת על פוסט שפרסמתי בפייסבוק ועל התגובות לפוסט בקבוצה קהילת מדעת

למידע נוסף

יונת אשחר ונעם לויתן, כתבות כימריות: כיצד לבלבל קוראים ולהסוות מקורות, בבלוג "תיבת נעם – מחשבות ביולוגיות"

Emil Karisson, Why Nicole Arbour is Wrong About ADHD, in "Debunking Denialism"

ד"ר מור ארבל והדס סלוין, האם ריטלין הוא סם מסוכן?, באתר "מדע גדול, בקטנה"

מעין ברנע-זהר, האם ריטלין וקונצרטה אכן מועילים?, באתר "מכון דוידסון לחינוך מדעי"