לרצח בקעו
גוזל ציפור האוביל דואג לעצמו לתנאי מחיה אידאליים בקן הפונדקאי: הוא הורג את שכניו
יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

קרסי המקור של גוזל אוביל. צילום מתוך: Biol. Lett. 8, 241-244 (2011), CC-BY.
במחילה באדמה גוזל קטן בוקע מביצתו אל תוך חושך מוחלט. הוא לא יודע זאת, אך הוא אינו הגוזל הראשון המאכלס את הקן התת-קרקעי: גוזל גדול יותר, שבקע זמן מה לפניו, מחכה לו באפלה. הגוזל הגדול הוא רוצח המצויד בשני קרסים אימתניים שבולטים ממקורו. כעבור דקות הוא נכנס לפעולה: בחסות האפלה הוא מתביית על הגוזל הקטן, ובתנועות הנראות לא אופייניות לגוזל קירח הנראה כה חסר ישע הוא תופס את קורבנו, פותח וסוגר את מקורו מטיל האימה על הגוף הקטן ומטלטל אותו.
את תרחיש האימה הזה צילמו, בצבעי השחור-לבן של מצלמת תת-אדום, קלייר ספוטיזווד (Spottiswoode) מאוניברסיטת קיימברידג' באנגליה וירוּן קוֹרפאר (Koorevar) מ-E.C.O. Logisch בהולנד. בסרטון נראה גוזל של שרקרק זעיר (Merops pusillus, גם "שרקרק קטן") המותקף על ידי אחיו החורג – גוזל של אוביל (Indicator indicator):
לא לבעלי לב חלש
האוביל הוא ציפור אפריקאית קטנה, הידועה בכך שהיא חוברת לבני אדם ומובילה אותם אל כוורות דבורים (ומכאן שמו האנגלי: Honeyguide). כשהאנשים מגרשים את הדבורים בעזרת עשן ופותחים את הכוורת, הציפורים אוכלות את ביצי הדבורים, הזחלים והשעווה. ישנן שמועות עקשניות הטוענות כי האובילים מובילים חיות אחרות אל כוורות – בעיקר את גירית הדבש, העמידה בפני עקיצות ומסוגלת לפתוח את הכוורת בעבור הציפורים. אך למרבה הצער, אין שום עדות אמינה לכך ששיתוף פעולה כזה אכן מתרחש וסרט הטבע היחיד שבו "מתועדת" התנהגות זו בוים בעזרת גירית מאולפת ופוחלץ של אוביל.
לאובילים ישנה תכונה מיוחדת נוספת: הם טפילים חברתיים, כלומר, הנקבות מטילות את ביציהן בקִנים של ציפורים אחרות. טפילות חברתית אינה נדירה בקרב ציפורים. אצל חלק מהמינים הגוזלים הטפילים גדלים עם הגוזלים ה"חוקיים" – לדוגמה, הקוקיות החיות בארץ מטילות את ביציהן בקני עורבים והגוזלים גדלים יחדיו בשלווה יחסית. לעומתן, גוזלים של מיני קוקיות אחרים נוהגים להשליך את הביצים או הגוזלים של הפונדקאים מהקן אל מותם. במשך שנים, מדענים חשדו שהאובילים עוסקים גם הם בהריגת אחיהם החורגים. מכיוון שקני השרקרקים הם תת-קרקעיים (באפריקה שרקרקים זעירים מקננים בעיקר במחילות של שֵנַבּובים), האובילים אינם יכולים לזרוק את הביצים מהקן: ההנחה היתה שהם נוקטים גישה ישירה יותר. הקרסים החדים על מקורם של הגוזלים רמזו לאפשרות זו, ולכך יש להוסיף את העובדה כי בקנים שבהם היו גוזלי אובילים מעולם לא נמצאו גוזלים נוספים. המקרה היחיד שבו נצפתה תקיפה כזו היה בשנת 1952: גורדון רנג'ר (Ranger) החזיק בידו שני גוזלים, גוזל טפיל וגוזל פונדקאי, וגוזל הטפיל תקף את הגוזל הקטן ממנו והרג אותו. לא ברור מה גורדון ניסה לעשות לאחר מכן עם הגוזל הרצחן, אך זה הצליח איכשהו לנקב את לשונו של גורדון.
במאמר שפרסמו ספוטיזוד וקורפאר במגזין Biology Letters הם הציגו בפעם הראשונה וידאו שבו נראית ההתנהגות התוקפנית של גוזלי אוביל בנסיבות טבעיות. הגוזלים תקפו את אחיהם החורגים בכל עשרת הקינים שצולמו. ההתקפות נמשכו פחות משלוש דקות, ובכל המקרים גוזלי הפונדקאים מתו. כשבועיים לאחר מכן, לאחר שסיימו את מה שהיא ככל הנראה משימתם היחידה, הקרסים נספגו לתוך מקורו של הגוזל המתפתח ונעלמו בהדרגה.

גוזל אוביל בוקע ומציג לראווה את קרסי המקור שלו (a). גוזל אוביל ליד גופות אחיו החורגים (b). גוזל נושך אדם (בניסוי שבו נבדק חוזק הנשיכה) (c) ונושך ביצה (d). מקורו של גוזל אוביל בן 8 ימים (e)
צילום מתוך: Biol. Lett. 8, 241-244 (2011), CC-BY.
החוקרים גילו שלאובילים שיטה נוספת לסילוק גוזלי הפונדקאים, עוד לפני שאלו בקעו: כשנקבת האוביל מטילה את ביצתה בקן השרקרק, היא מנקבת את הביצים האחרות בקן במקורה וכך מונעת את התפתחותן. הגוזל מחסל את גוזלי השרקרק שמצליחים לשרוד את ההתקפה הזו.
הסיבה להתנהגות זו, אכזרית ככל שתיראה לנו, היא ברורה: גוזל האוביל מקבל יותר מזון וטיפול מהוריו המאמצים כשאין לו מתחרים. אצל רוב הציפורים, גוזלים הגדלים יחד בקן חולקים חלק גדול מה-DNA שלהם זה עם זה, ולכן הברירה הטבעית אינה יוצרת העדפה לרצח אחים. במקרה של טפיל חברתי אין הגבלות כאלו וכך התפתחה האסטרטגיה שאנו רואים אצל האובילים: התנהגות האֵם, התנהגות הגוזל, וגם מאפייניו הפיזיים – בעיקר הקרסים על מקורו ונשיכתו החזקה – מכוונים כולם ליצור סביבת גידול אידאלית בעבור הגוזל.
אין ספק שהטפילות של האובילים היא בעיה חמורה לשרקרקים באזור דרום זמביה, שבו נערך המחקר. מתוך 172 קיני שרקרקים שנבדקו, כשני-שליש זכו לביקור של הציפור הטפילה. נראה שהשרקרקים מנסים להילחם בכך: יותר מחצי מהקנים שהיו בהם ביצים של האובילים ננטשו. אם נגזר על השרקרקים לאבד את גוזליהם, עדיף להם לוותר על הקן לפני שהם משקיעים בו משאבים רבים, וכשעדיין יש להם סיכוי להתחיל קן חדש. במקומות אחרים שבהם טפילות חברתית נפוצה הפונדקאים מזהים לעתים את הביצה הזרה וזורקים אותה החוצה מהקן. בהתחשב בעלות הגבוהה של הטפילות הזו בעבור השרקרקים, ייתכן שאסטרטגיה כזו תתפתח בעתיד גם אצלם.
לקריאה נוספת
המאמר המקורי:
Spottiswoode, C. & Koorevaar, J. A stab in the dark: chick killing by brood parasitic honeyguides. Biol. Lett. 8, 241-244 (2011). doi: 10.1098/rsbl.2011.0739
הטקסט עובד מתוך המאמר המקורי שהתפרסם במגזין גליליאו גיליון 160, דצמבר 2011
המאמר המקורי מופיע גם באתר הידען.
בקשר לפתרונות של השרקרקים – זה נראה כאילו ההתייחסות היא שזה קרה לאחרונה.. אני מניח שהטפילות הזו כך כבר מליוני שנים.. ולפיכך יש כמה שאלות שעולות שלא התייחסתם אליהן – איך והאם נמנעת פגיעה בריבוי של השרקרקים או הכחדות שלהם כתוצאה מהרצח הזה.
אהבתיאהבתי
קשה לדעת מתי החלו האובילים להטפיל את השרקרקים, אבל אין סיבה מיוחדת לחשוב שזה מתרחש כבר מיליוני שנים. בהחלט ייתכן שלפחות באזור זה הטפילות היא חדשה יחסית, או שהיא נמשכת זמן רב אבל אוכלוסיית האובילים גדלה לאחרונה מסיבות שונות, ולכן גם יש יותר קינים שמוטפלים.
כמו שכתבנו השרקרקים מנסים להגן על עצמם, על ידי נטישת קנים והקמת חדשים. לא סביר שהטפילות הזו תוביל להכחדה שלהם, אבל היא בהחלט יכולה לפגוע ברבייה שלהם, ונראה שזה קורה כבר עכשיו.
אהבתיאהבתי