זאב בלבוש כלב

מיהו האב הקדמון של הכלבים המבויתים ומתי ואיפה הם נוצרו לראשונה?

יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

זני כלבים שונים ואביהם הפראי, הזאב האפור. קרדיט: בסוף הרשומה

כל הכלבים בתמונה חולקים אב קדמון משותף. באמירה זו כשלעצמה אין ממש חידוש, הרי אם נלך מספיק אחורה נגיע אל האב הקדמון של בעלי החיים כולם, כולל קופי קפוצ'ין ו"פרות משה רבנו" (מושיתיים). אלא שבמקרה של הכלבים, אנו יודעים מי היה אותו אב קדמון – ואנחנו הולכים ומתקרבים לידיעה מתי ואיפה נוצר הכלב הראשון.

עד לשנים האחרונות, שאלת מוצאו של הכלב הייתה עדיין פתוחה. הזאב תמיד היה מועמד חזק לתפקיד המין שממנו התפתחו הכלבים, אבל תיאוריות נוספות הציעו את התן, את זאב הערבות (קויוטי) ואף מיני כלבי בר כמו הדינגו (היום ידוע שההפך הוא הנכון – מוצאו של הדינגו מכלבי בית שהתפראו). תיאוריות שונות הוצעו גם לשאלה אם הכלבים התפתחו ממין-ביולוגי אחד בלבד, או מכמה מינים. התכונות השונות כל כך של גזעים שונים גרמו לדרווין, למשל, לתהות אם הם תוצאה של כמה תהליכי ביות נפרדים, ממינים שונים. "כנראה לעולם לא נוכל לדעת זאת בוודאות" כתב דרווין ב-1868. אבל הוא טעה! השיטות שהיו קיימות בזמנו התבססו על השוואה אנטומית או התנהגותית, ואכן לא היה בהן כדי להכריע בעניין, שכן הכלבים המודרניים – כפי שאפשר לראות אפילו מהמדגם הקטן המוצג כאן – עשויים להיות בעלי אנטומיה שונה מאוד מזו של זאבים ותנים גם יחד, ואפילו מזו של גזעי כלבים אחרים. מאז הופיעו שיטות המבוססות על השוואת DNA, שאת קיומן לא יכול היה דרווין לשער. בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת התפרסמו מאמר אחר מאמר שהראו את הקשר הגנטי החזק של כל גזעי הכלבים למין בר אחד – הזאב. עד לסוף המאה הקודמת הוויכוח הוכרע: מוצאם של הכלבים, על כל גזעיהם, הוא מהזאב האפור (Canis lupus). למעשה הדמיון הגנטי שנחשף היה גדול כל כך, עד שיש המחשיבים כיום את הכלבים לא למין נפרד, אלא לתת-מין של הזאב האפור (Canis lupus familiaris).

עתה הוויכוח הוא על שאלה אחרת: מתי ואיפה התרחש המפגש הגורלי בין הזאב לאדם? מי היו האנשים הראשונים שזיהו את הפוטנציאל הגלום בזאבים והעלו אותם על המסלול שהוביל לשיתוף פעולה הולך ומתהדק עם האדם, ובסופו של דבר ליצירתם של מגוון גזעי הכלבים שאנו מכירים כיום?

ה-DNA גויס כדי לענות גם על שאלה זו, אך התוצאות היו פחות ברורות. במשך יותר מעשור התפרסמו כמה מאמרים שהסתמכו על DNA שנלקח מזאבים ומכלבים שונים ברחבי העולם ועל פיהם הגיעו חוקרים למסקנות שונות זה מזה.

זאבים מול כלבים

ב-2002 התפרסם במגזין Science מחקר שנעשה בראשותו של פיטר סבולאיינן (Savolainen) מהמכון המלכותי לטכנולוגיה בשבדיה, שסקר דגימות DNA מ-654 כלבים מאוכלוסיות שונות ברחבי העולם. סבולאיינן ועמיתיו הראו שהשונות הגנטית הגדולה ביותר נמצאה באוכלוסיית כלבים שמוצאה במזרח-אסיה. שונות גנטית גדולה באוכלוסיה מסוימת מצביעה על מוצא קדום יותר. אצל בני האדם, למשל, אחת העדויות לכך שמוצאנו באפריקה היא שאוכלוסיות אפריקאיות מצטיינות בשונות גנטית גדולה מזו של אוכלוסיות בני אדם באזורים אחרים בעולם. החוקרים הסיקו, אם כך, שהכלבים בויתו לראשונה במזרח אסיה. הם חישבו גם את הזמן שבו התרחש הביות, לפי השינוי שעבר ה-DNA מאז, וקבעו שנעשה לפני 15 אלף שנה. במאמר שפרסמה אותה קבוצה ב-2009 במגזין Molecular Biology and Evolution, הם הציגו ניתוח גנטי של כלבים רבים יותר, מכל רחבי העולם הישן (אפריקה אירופה ואסיה) וקבעו את האזור שבו התרחש הביות בדייקנות גבוהה יותר: דרום סין, מדרום לנהר היאנג-צה.

כאמור, לא כולם מסכימים עם קביעה הזו. קבוצה בראשותו של רוברט ווין (Wayne) מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס פרסמה ב-2010 מאמר במגזין Nature שמיקם את ביות הכלבים קרוב יותר אלינו – במזרח התיכון. הם הסתכלו על DNA שנאסף מיותר מ-48 אלף (!) כלבים וזאבים, והראו כי כלבים חלקו מאפיינים גנטיים מסוימים עם אוכלוסיית זאבים ספציפית – זו הנמצאת במזרח התיכון.

סבולאיינן ועמיתיו לא נסוגו מעמדתם ופרסמו במאי 2013 מאמר במגזין Nature Communication, שבו הציגו גם הם ניתוח DNA של כלבים וזאבים. בניגוד לקבוצתו של ווין, הם הגיעו למסקנה שהכלבים הסיניים היו הדומים ביותר, מבחינה גנטית, לזאבים. דבר זה, לטענתם, מאשש את התיאוריה שמוצאם של הכלבים הוא מדרום סין. בעקבות המידע הגנטי החדש במחקר זה, הם שינו את הערכתם לגבי הזמן שבו התבצע הביות, והעמידו אותו על 32 אלף שנים לפני זמננו. ווין ועמיתיו טענו בתגובה כי ייתכן שהכלבים הסינים הזדווגו עם זאבים החיים באזור זמן רב לאחר הביות הראשוני, דבר העלול להטות את התוצאות הגנטיות.

זאב אפור. צילום: dalliedee, CC-BY.

המחקר האחרון (בינתיים) בנושא זה פורסם על ידי קבוצתו של ווין בנובמבר 2013, במגזין Science. החידוש הפעם היה שהחוקרים בחנו לא רק כלבים וזאבים מודרניים, אלא גם על מאובנים של כלבים וזאבים שחיו לפני אלפי שנים. מבחינה אנטומית, קשה להבדיל בין שלדים של זאבים לאלו של הכלבים הראשונים, שמן הסתם דמו להם מאוד. אך יש בכל זאת הבדלים בצורת הגולגולת, שאפשרו לחוקרים לסווג את השלדים העתיקים כ"דמויי-זאב" או "דמויי-כלב". מתברר כי המאובנים מספרים סיפור אחר מזה של ה-DNA: המאובנים דמויי-הכלב העתיקים ביותר, שגילם בין 15 אלף ל-36 אלף שנה, נמצאו דווקא במערב אירופה ובסיביר. במזרח התיכון ומזרח אסיה – שני המועמדים העיקריים למקום שבו בוית הכלב לפי המידע הגנטי – נמצאו מאובנים מאוחרים יותר, בני לא יותר מ-13 אלף שנה. ווין ועמיתיו הצליחו להפיק DNA מעצמותיהם של שמונה כלבים ועשרה זאבים פרֶה-היסטוריים, שנמצאו באירופה, רוסיה, וגם בדרום ובצפון אמריקה (אלו היו מאובנים צעירים יותר, ושימשו כביקורת). הם השוו את הממצאים ל-DNA של כלבים, זאבים וזאבי-ערבות מודרניים, וגילו שה-DNA שנלקח ממאובנים – גם של כלבים וגם של זאבים – שמוצאם מאירופה, היה הדומה ביותר לזה של כלבים מודרניים. מסקנתם הייתה: מוצאם של הכלבים איננו בדרום סין, וגם לא במזרח התיכון (כפי שהם עצמם חשבו בעבר), אלא דווקא באירופה. הם קבעו את זמן הביות ללפני כ-20 אלף שנה.

האם זוהי המילה האחרונה? סביר להניח שלא. המאמר כבר זכה לביקורת מחסידי התיאוריה האסייאתית, שטענו כי חסרונם במדגם של מאובנים ממזרח אסיה והמזרח התיכון הטו את התוצאות. נוסף על כך, ה-DNA במחקר זה היה DNA מיטוכונדריאלי, ולא גרעיני. זהו DNA נפרד מזה המרכיב את הגנום העיקרי של בעל החיים, והוא נמצא בגופיפים תוך-תאיים המכונים מיטוכונדריה. את הגנום הנמצא בגרעין מקבל כל פרט מאביו ומאמו, אך את המיטוכונדריה הוא מקבל רק מאמו. לכן, DNA מיטוכונדריאלי מצביע על השושלת האימהית בלבד. ווין עצמו הודה בריאיון לפודקאסט של Science שהאופציות של דרום סין והמזרח התיכון עדיין על השולחן.

כדי להכריע בוויכוח יידרשו עוד מחקרים, שבהם ייעשה שימוש במאובנים רבים יותר, ממקורות רבים יותר, וינתחו DNA גרעיני ולא רק מיטוכונדריאלי. ייתכן שידרשו גם טכניקות חדשות להפקת DNA ממאובנים עתיקים. אך בניגוד לזמנו של דרווין, היום כבר ברור למדי שבמוקדם או במאוחר, נוכל לדעת היכן ומתי בוית הזאב והפך לכלב.

צילום זאב: dalliedee, CC-BY מתוך Flickr.

תודה לכל מי ששלחו לנו תמונות של הכלבים שלהם. בעלי הכלבים שבצילום: עדינה נגר (בוריס), אורנית שדמון (ג'וני), רן גלוסשניידר (יוגי), רודנה גולץ, יותם ניסמבלט (מונה), אדוה לוטן ( ג'יני), יגל גמליאל (האפי), ניר ואזנה (יוגי), יעל הרשקוביץ (צילום: ארקדי ארדסנוב), צחי קמארה (אוויטה ופינקי), אורן אוסטר, נועם זסלנסקי (דולי), קרוליין ג'ונס (בנטלי), עידן אברהם (צ'ייסר), טליה שחם (סיסי), דימה רזומוב.

לקריאה נוספת

מאמר של קרל זימר על המחלוקת המדעית, בניו-יורק טיימס.

המאמרים המקוריים:

הכתבה המקורית מופיעה (חלקית) במגזין גליליאו 184, ינואר 2014